הכל רגעי

קשה לי לשים את האצבע על זה, או להפנות אצבע מאשימה, או כל דימוי אחר שכולל אצבע לכיוון כזה או אחר, אבל לאחרונה אני מרגיש שהביטחון העצמי שרכשתי לעצמי במהלך הטיול פשוט מתמוסס ונעלם.

וזה חרא.

צריך להבין שמלכתחילה נקודת הפתיחה שלי לא גבוהה במיוחד; מעולם לא הייתי מלא ביטחון עצמי. בעצם, מעולם גם לא הייתי חצי-מלא ביטחון עצמי.

פה ושם הגיעו להם אירועים כאלה או אחרים, או בנות מסוימות (מן הסתם), שהקפיצו לי את הביטחון העצמי. שפתאום הרגשתי טוב עם כל מה שאני. כל מה שאני מייצג, מאמין, איך שאני נראה, מה שאני חושב, הכל.

במהלך 4 שנות השירות שלי, ייחסתי חלק גדול מזה לצבא. כי לא היה לי זמן להשקיע בעצמי או שלא היה לי זמן לחיות בסופי שבוע (ואם היה, אז לא היה לי חשק). אבל אז תמו להן 4 שנות השירות, העול הזה שנקרא צה"ל ירד מכתפיי ועדיין נשארתי חסר ביטחון באופן שכבר גרם לי לרחם על עצמי.

...

ואז יצאתי לטיול. וגיליתי את עצמי מחדש, עד כמה שזה נשמע פלצני.

הבנתי כמה אני יודע, כמה אני מסוגל לנהל שיחות משמעותיות כמו גם שיחות סרק. הבנתי שאני נראה טוב.

הבנתי שהמחשבות שיש לי - בין אם טובות ובין אם רעות - הן לא רק נחלתי שלי. כולנו שותפים למחשבות האלו.

לא יודע, אולי זה החופש. אולי זו העובדה שטיילתי לבד. אולי זו העובדה שכאשר כן הייתי עם אנשים - אז בחרתי אותם בעצמי. הקפתי את עצמי, ולו לרגעים, באנשים שלא רק עניינו אותי ואני אותם, אלא גרמנו אחד לשני להרגיש טוב, ויהי מה.

והופ, חזרתי לארץ. במרץ. אנחנו עכשיו בסוף יוני, קרי 4 חודשים.

מאז החזרה, כל התועלת הזו שהפקתי, דועכת אט-אט...

ואני לא יודע, לא מבין למה. זה החברים שלי? זו החבר'ה הישראלית? זה השיעבוד המתמיד (ביטוח לאומי-עבודה-לימודים-שכ"ד-מים-חשמל-ארנונה-ועד בית-תחבורה ציבורית מסריחה)?

למה, למה למה, למה למה למה כל מה שאני מרגיש שהרווחתי בטיול - פשוט נעלם כלא היה, ברגע שהרגל נוגעת באדמת הארץ?

מה הפלא שלוקח לי חודשים לסנן ולערוך את התמונות מהטיול. אני מתענג על כל תמונה ועל כל רגע. אני זוכר בדיוק מה עבר לי בראש, אני זוכר מה עשיתי כל יום בטיול הזה.

אבל מה, אני לא זוכר מה עשיתי אתמול.

לעזאזל. היה נחמד לי ככה, לרגע, מלא ביטחון-עצמי, לא אכפת לי מה חושבים או אומרים, להיות הכי מבסוט והכי רגוע בעולם. בלי דאגות.

כוסאומו העולם.