היה לי קשה לחתוך את זה עם ע', ממש עכשיו.
הכרנו סך הכל חודש, אבל הוא היה אינטסיבי למדי. אולי אינטנסיבי מדי.
זה לא עניין ההתחייבות שהפריע לי. הגדרות או לא - זה ממש לא העניין.
העניין הוא הרבה יותר פשוט - לא הרגשתי כלפיה משהו. ולא ראיתי את עצמי מרגיש כלפיה משהו.
כיף איתה, אין ספק. נהניתי כשהייתי איתה, אבל כשלא היינו ביחד? מעולם לא מצאתי את עצמי משתוקק להפגש איתה.
אז כן, אמרתי שאני מתגעגע. העצמתי את מה שאני מרגיש (או לא מרגיש), בתקווה שזה יתאמת. זה פשע?
רציתי לתת לזה סיכוי הוגן. רציתי להכנס לזה. לא הצלחתי. לא באמת.
והכאפה לפנים הגיעה כשהבנתי שהיא מתחילה להרגיש. שהיא מתחילה להרגיש, והיא כבר מתחילה להתאכזב ממני שזה חד צדדי.
ובכל זאת המשכתי. קיוויתי שזה גם יעורר אצלי משהו. אבל זה לא.
אז הגיעה ההחלטה, שבאמת לא הייתה פשוטה, שעדיף לסיים את זה, כי בהרי זה יכאיב לשנינו הרבה יותר. יש פשוט קצת כסת"ח עצמי, אבל זה רק הוגן. באמת התכוונתי לזה כשאמרתי לה שהפסקתי לשים אנשים אחרים בעדיפות ראשונה, מעליי.
זה היה זריז. כמה דקות בטלפון, שהיא משכה ממני, כי לא רציתי להביא את זה בהפתעה. רציתי להיות מרוחק טיפה כדי שזה לא יבוא משום מקום, חשבתי שזה יהיה קל יותר. קיוויתי שנוכל להשאר בקשר כלשהו.
לא. אדרבה, היא דרשה שאשלח לה בחזרה את הלוכד חלומות. שוין.
שונא להיות המניאק - ורק כדי להבהיר, זו הפעם השנייה שאני נפרד ממישהי. שונא להרגיש את הכאב בצד השני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
