הכל רגעי

אני כבר לא יודע אם זה זכרון ילדות מתוק, או באמת חלום, אבל זה הוא פשוט מאוד והוא נראה כך:

בית. שעת ערב קרירה בחוץ, יתכן שיורד גשם או אפילו שלג.

בחוץ יותר חשוך מאשר מואר, דמדומים אחרונים של שמש, ירח בשמיים בהירים מנוקדים כוכבים.

בקומת הקרקע, מול המרקע (ורצוי שיהיה גדול), אני יושב עם משפחתי. בינינו למרקע - שטיח חום, כמעט חייתי, ספק מזרחי ועליו שולחן עץ עם שלל חפצים אקראים. בפינה - תנור להט ישן (אתם יודעים על איזה אני מדבר), ומתחת למרקע אח בוער מגזעי עץ.

אישתי לעתיד (לכשתמצא) ואני על הספה, שני ילדים נחים על השטיח כשגביהם נשענים על מרגלות הספה, ילדה נוספת, תינוקת, נחה בין זרועותיה של אישתי. לידי, גם כן על השטיח ומרחק מה מהילדים, כלב האסקי (יתכן מעורב).

וזהו.

ככה, משפחה שלמה בלילה חורפי-משהו, אוהבת, מול מסך מרצד וחמימות פנימית וחיצונית.

קיטשי, מה? כן, אני יודע.

את החלום הזה סיפרתי ל-2 אנשים בחיי.

האחת שברה לי את הלב. מ'

השנייה שאלה אם אני מספר את זה לכל הבחורות. סוזן.

וחשבתי על סוזן, ממש לא מזמן. הורדתי חלק מסימני המסע שאפפו את גופי - הצמיד של אורוגוואי מהרגל, השרשרת שאחותי קנתה לי מתאילנד והייתה עליי כל יום מאז שנכנסתי לקבע, צמיד של צ'ילה וג'מאיקה מיד ימין, צמיד של גרמניה וארגנטינה מיד שמאל. שלא לדבר על צמידים מרומניה, קריסטיאניה והולנד שנפלו לי בדרך.

בכל אופן, בזמן הורדת האביזרים האלו, החלטתי שלא להוריד את הצמיד שסוזן הכינה לי. הוא לא מרשים במיוחד, ואפילו יש בו פגם קטן, אבל הוא אחד משניים שיש להם סיפור יותר מעניין מאשר "קניתי את זה במדינה X". זה היחיד שמישהי הכינה עבורי, ולא בקטע של "אני אכין לכולם צמיד".

זה היה בלילה מעניין בפוקון, שאיבדתי את הצ'אנס לשכב איתה (לפחות לאז). מישהו הקדים אותי, וזה היה מוזר להדחף. אבל סוזן אהבה לבלות זמן איתי. באמת, יום גשום אחד בפוקון התיישבנו על הספה, חצי מחובקים באווירה חצי-רומנטית, במיטב בגדי החורף שברשות מטיילים שכמותנו, שותים שוקו חם עם בייליס במקום חלב, מול אח בוער, וצופים באיזה סרט מטופש בערוץ המקומי.

בסוף, כשדיברנו על זה, היא אמרה שיש אנשים שטובים לזה (והצביעה לבחור שהקדים אותי) אך לא יהיו טובים מחוץ לארבעת פינות המיטה. יש אנשים שטובים ליותר מזה, לקשר אמיתי, בין אם חברות או זוגיות. אנשים שיש להם מה להציע, שאפשר להיות בחברתם ולהרגיש לא רק בנוח, אלא להרגיש טוב עם עצמך רק משהייה עימם.

חצי התנחמתי.

ועדיין, בסה"כ מדובר ביום אחד, לא מרגש במיוחד, ואני מוצא עצמי מסתכל על הצמיד שהכינה לי - ומחליט שאני לא מוריד אותו.

מי יודע, אולי יום יבוא ונפגש שוב - יהיה מגניב להראות לה את הצמיד.

ומאידך, אולי עדיף, רק בשביל הגחמה שבזה, לבקש ממנה את כתובת הדואר שלה, ולשלוח לה מכתב בנוסח הבא:

Susanne,

Some friendships last a lifetime. You remain close both physically and mentally.

Others don't, others just wither and die.

But even fewer are the ones you made, which seemingly died, but thereafter the memories last a lifetime.

You're forever in my head,

-Pianosa.

ואולי לא.

מחשבות סרק.