אתמול חזרתי בשעה 22:30 ממסע ישראלי, אבל הייתי צריך יום שלם על מנת לעכל את מה שקרה, להתעשת ולכתוב על זה פוסט שממצה את כל החוויה המדהימה, משמעותית, נפלאה, מאתגרת, מעודדת וחזקה שהייתה לי.
אתחיל ואומר שהמסע לא היה בעל אופי דתי-לאומני- ימני כמו שחשבתי שיהיה לו (היה טיפה, אבל פחות משהצטייר בעיניי לפני היציאה למסע). בשיחה עם שלום, מדריך במסע הוא אמר לי שהיהדות אינה דת כלל ושהיא לאום, דבר ששימח אותי לשמוע ממדריך דתי.
אולי, סיבה אחרת שהמסע לא היה לאומני- דתי- ימני כמו שחשבתי הוא העובדה שהמדריכה הדתייה שהייתה אמורה להיות לנו התחלפה במדריכה חילונית.
עיקר מטרתו של הסמינר היא על פי ניסוחה של המדריכה שלי "להעלות שאלות", דבר שהמסע הזה עדה טוב מאוד, הוא עזר לי להגיע לתובנות חדשות לגביי הרבה דברים שונים.
המסע הזה היה מסע מאתגר מחשבתית- רגשית- חברתית.
נפתחתי לאנשים שלא חשבתי שאפתח אליהם מעולם (מפני שהקבוצה לא הייתה קבוצה-כיתה אלא קבוצה שמעורבת עם ילדים מכל השכבה), שטחתי בפניהם את דעותיי שהיו די שונות מדעותיהם והן כן התקבלו בברכה, נהניתי מאוד והתחברתי מאוד לכל חבריי הקבוצה.
וכך הגיע הזמן לפוסט שלי על המסע, אשמח אם תקראו את כולו על אף שהוא ארוך, למרות שלא נראלי שלמישהו יהיה כח, אבל בסדר :)
הפוסט הזה יהיה פוסט על הימים השונים במסע ובנוסך יכלול, בסוף תמונות מהמסע והפתעה.
לכל מי שלא יודע, לכל יום במסע ישראלי יש כותרת משלו:
היום הראשון נקרא "אני ועצמי"
השני "אני והקבוצה+אני והקהילה" (במסעות שהם שישה ימים אלה שני ימים נפרדים, אבל לנו היה מסע של חמישה ימים בגלל קוצר זמן)
השלישי "אני והעם בארץ"
הרביעי "אני והמדינה"
והחמישי "אני והיהדות".
אני ועצמי:
היינו בסיור במכתש רמון והחלק העיקרי של היום היה ה"בדד" שזה בעצם היה לתפוס לעצמך מקום, רחוק מאחרים, לקרוא מכתב שהמדריכה כתבה לכולנו ולענות לעצמי על שאלות לגבי עצמי כמו "במה אני טוב?" "מה עושה אותי מאושר?" וכל מיני שאלות כאלה שמרכיבות את "מי אני?"
וזה היה מאוד מאתגר לשבת לבד, בשקט ורק לחשוב על דברים ולענות לעצמי בכנות על שאלות שאני לא חושב עליהן ביומיום, ואני מאוד מאוד מאוד אוהב את המדבר כי הוא כל כך שקט וקסום ואפשר להיות בו המון וממש לטבוע בשקט שלו.
כמה תמונות מיום "אני ועצמי":
אני והקבוצה+ אני והקהילה:
דבר ראשון נסענו מהמכתש לירוחם שם הייתה לנו סדנת (ODT (Out Door Training, כל מיני משחקי ספורט קבוצתיים לשינוי הדינמיקה הקבוצתית.
ואז בעצם בסוף הפעילות הזו היה לנו מעגל לגבי מה היה בפעילויות ורובנו אמרנו כזה "היה בסדר, היה מגניב, היה אחלה" שזה קצת הציק למדריכה שלנו שאנחנו לא אומרים דברים יותר עמוקים לגבי מה שהיה לנו.
אח"כ נסענו לדימונה ששם התנדבנו במועדונית של ילדים של אחה"צ מה שהוציא מאיתנו המון המון אנרגיות והיה ממש כיף וגם גיבש אותנו ואח"כ היה לנו מעגל על איך אנחנו רואים את עצמנו בקהילה שלנו, ומה אנחנו רוצים לעשות למען הקהילה ומה הם הדברים הקטנים שאנחנו יכולים לעשות על מנת לעזור לקהילה, ולמה זה חשוב לעזור לקהילה.
ושמענו את השיר הזה:
אני והעם בארץ:
היום הזה היווה מבחינתי את תחילת החלק המאתגר מחשבתית של המסע הזה, מפני שיש לי קשר אמביוולנטי למדי עם הארץ, העם, וגם המדיננה והיהדות או לפחות כך חשבתי.
הלכנו בהתחלה למוזיאון ישראל, אבל לא נכנסנו לתערוכות ולמוצגים כי המדריכה שלנו רצתה לדבר איתנו לגביי הפתיחות הקבוצתית.
פשוט הרבה קבוצות סיפרו שאצלם בכו והתרגשו, ואצלנו זה לא קרה ושאלו אותנ למ זה לא ככה ואז עשינו את הדבר הבא: כל אחד כתב שתי שאלות על שני פתקים, שאלות עמוקות כאלה שהוא היה רוצה לשמוע על אנשים אחרים בקבוצה ושמנו את כל הפתקים בתוך כובע וכל אחד בתורו הוציא שאלה רנדומלית מהכובע והפנה אותה למי שהוא רצה.
והיו שאלות כמו "ספר על מוות של אדם קרוב" שהעלתה בנו כל כך הרבה רגש, אני אישית בכיתי כשילד מהקבוצה, שלא כל כך הכרתי לפני סיפר על אבא שלו שנהרג בתאונת דרכים, וחבר טוב שלי שסיפר את הסיפור המלא על אבא שלו (שקצת היה לי קשה לשאול אותו, אבא שלו היה חולה סרטן והוא נפטר לפני שנה בערך) וילדה מהכיתה שלי (נ' מהכיתה) שסיפרה על זה שאמא שלה נפטרה כשהיא הייתה בכיתה ג', מה שאני לא ידעתי וזה היה ממש מדהים מבחינתי לשמוע. והיו שם עוד מלא סיפורים (לא בהכרח על מוות אבל סיפורים מרגשים ממש) וממש נפתחתי גם אני על מה שקרה לי כשדוד שלי מת, שלא כזה הייתי מחובר אליו והיה לי עצוב כשהוא מת ולא ממש יצא לי להכיר אותו (הוא גם היה חולה נפש והיה מאושפז כמה פעמים בבאר יעקב במוסד לחולי נפש).
השיחה הזו רק השפיעה לטובה על הקבוצה, ובעקבות השיחה הזו התקרבתי לחברים בקבוצה כמו שלא התקרבתי לאף קבוצה שהייתי איתה באף סמינר/ קורס, ואחריה הרגשנו הרבה יותר פתוחים ונינוחים האחד עם השני.
אח"כ נסנעו למוזיאון המחתרות ודיברנו על למה חשוב ללמוד מהעבר, ואח"כ היינו בסיור במוזיאון ואז דיברנו על מה צריך ללמוד מהסיפורים של חברי המחתרות ואני אמרתי שלדעתי המחתרות (לפחות האצ"ל והלח"י ) היו ארגוני טרור לכל דבר ולכן, לדעתי אני מוצא טעם לפגם ללמוד את הסיפורים שלהם כסיפורי גבורה, ורציתי שייפתח דיון על זה, מה שלא כל כך קרה, וחבל.
בנוסף בעקבות השיחה הזאת הבנתי למה אני קשור לארץ הזאת ורוצה לחיות בה, השיחה הזו באמת גרמה לי לחשוב ולהבין לעומק מדוע אני אוהב את הארץ הזאת, והתשובה שעלתה לי היא העובדה שהקשר של עם ישראל לארץ הזאת היה כל כך הרבה זמן, בין אם ההיסטוריה של עם ישראל שכתובה בתנ"ך היא אמיתית או לא, והועבדה שציונים עלו ויישבו את הארץ. הסיבה העיקרית לאמונה שלי בארץ הזו היא ההרצון של הרצל להקים כאן הרבה יותר ממדינה יהודית ודמוקרטית אלא חברת מופת המבוססת על העקרונות הערכיים של העם היהודי, כמו גם על ערכים כמו סוציאליזם ואהבת אדם, והעובדה שאני מאמין שאנחנו יכולים לממש את החלום של הרצל במדינה הזו.
ואח"כ נסענו לערב מסע שם פגשנו את המסעות האחרים שיצאו בתאריכים שלנו (גן יבנה וגבעתיים) והיה מופע עם כל מיני שירים של להקה ממש לא מוכרת והיו הצגות של מדריכים (לא שלנו או של המסעות האחרים שיצאו) לגבי הילדים במסע ואיך הם מתנהגים ודברים כאלה. והיה מצחיק. וגם באו חרשים שלימדו אותנו לשיר את השיר "יחד" בשפת הסימנים. אחרי זה נסענו לאכסנייה שלנו שנקראה "קרית מוריה" ושם ישנו.
שיחה שהייתה לי עם אחד המדריכים בערב גרמה לי להרהר. למדריך קראו שלום, ואמרו לי שהוא דומה לי, מלבד העובדה שהוא דתי.
השיחה שלנו החלה בנושא טבעונות התגלגלה למוסר והסתיימה בשיחה על דת ואלוהות.
שתי השאלות העיקריות שהתחבטתי בהן בעקבות השיחה הן:
1.מה הוא העוגן המוצק שגורם לי לחשוב שהמוסר שסיגלתי לעצמי, והרעיונות הערכיים- אידיאולוגיים שלי הם בהכרח נכונים. שלום מאמין באלוהים שקבע את זה והוא יישות שאינה יכולה לטעות, ולכן הערכים שהוא נותן חייבים להיות נכונים, מה גורם לי לחשוב שהערכים שלי הם בהכרח נכונים לאור העובדה שאני לא מאמין באלוהים?
2.האם אדם שחונך רע אשם במעשיו? על פי שלום, אדם שחונך רע אשם במעשיו מפני שלכל אדם יש "שביב אלוהי" בתוכו שגורם לו את האפשרות לבחור בטוב, גם אם הוא חונך רע. אך על פי תפיסת החינוך שלי, אדם שחונך רע, בלי שהוא יידע שום דבר אחר, לא אשם במעשים הרעים שהוא עושה משום שלימדו אותו שזה נכון, וכלן כך הוא מאמין, אז מה בעצם גורם לאדם לא להיות אשם במעשיו?
בסופו של דבר, תפיסת העולם שלי ושל שלום דומה, למרות הבסיס השונה עליו אנו עומדים, הוא שנובע מהאמונה שיש אלוהים, ואני שבא מהעובדה שאין אלוהים.
בהמשך הערב גם יצא לי לעשות שיחה מעניינת עם פשוש מהכיתה (שלא היה איתי בקבוצה) שבד"כ נהנה לצייר את עצמו כילד מציק ומעצבן, אבל הפעם הייתה לי שיחה מעניינת ועמוקה מאוד איתו.
תמונות מיום "אני והעם בארץ":
אני והמדינה:
את היום הזה התחלנו בסיור בהר הרצל, בבית העלמין הצבאי ומשם התקדמנו לעבר קבר הרצל.
שמענו סיפורי גבורה של חיילים שונים, ביניהם אוריאל ואלירז פרץ שהיו שני אחים שהתגייסו לצה"ל, האחד מת בלבנון והשני בעזה.
בנוסף שמענו סיפור על ילד שקוראים לו אביעד מפי אמא שלו, שסיפרה לנו על כך שהוא מת מפליטת כדור של חבר שלו, סיפור שגרם להרבה ילדים ששמעו את הסיפור לבכות, ובצדק.
בנוסף שמענו את סיפורו של רס"ן רועי קליין, שגיליתי שהוא גר בהתנחלות, דבר שטיפה סייג את ההערכה שלי כלפיו.
לאחר מכן ראינו את החלקה של קבר הצנחנים ממלחה"ע ה-2, שם קבורים חנה סנש, אנצו סירני ועוד חיילים, כולם לדעתי היו גיבורים אמיתיים והיה לי לכבוד לעמוד ולראות את הקברים שלהם.
אח"כ היינו בקבר הרצל שם דיברנו על החלום של הרצל ועל מה שכתב: "אילו באתי לסכם את קונגרס באזל באמרה אחת, שעליי לבטאה בפומבי, הרי הייתה זו: 'בבאזל יסדתי את מדינת היהודים'. ...לו אמרתי זאת היום בפומבי, הייתה התשובה צחוק מכל עברים. אולי בעוד חמש שנים, לכל היותר בעוד חמישים שנה, יכירו בה הכול" והרי צדק במה שמאר, חמישים שנה אח"כ ב-1947 הייתה ההצבעה באו"ם על הקמת מדינה יהודית ועל חלוקת א"י לשתי המדינות.
דבר זה גרם לי לחשוב שאם חלומו הגדול של הרצל התגשם, מדוע שחלומותינו הקטנים לא ייתגשמו גם הם?
לאחר מכן נסנענו לעיר העתיקה בירושלים, בתחילה ישבנו בקראדו ודיברנו על הרגשות שעלו בנו לאור הסיור בהר הרצל.
אמרתי שהתחושה שעלתה לי היא עב שמהול בגאווה, עצב על מות החיילים וכנגד זה גאווה על כך שהם חלק בלתי נפרד מבניין הארץ וזה גרם לי להיות חלק בלתי נפרד כזה גם.
בנוסף חילקה לנו המדריכה בקראדו שמות של חברים מהקבוצה שאנחנו אמורים "לעקוב אחריהם" כעיקרון על מנת לראות דברים טובים שהם עושים, ולספר על כך במעגל שיהיה לנו באותו יום שנקרא "עין טובה", אני הייתי צריך לעקוב אחרי נ' מהכיתה.
בהמשך היינו בכותל ושמתי עם ילד מהכיתה שלי פתק בכותל עם משאלה "שתהיה קואליציה בלי חרדים" למרות ששנינו אתאיסטים..
בנוסף, סיפרה לי ע' מהכיתה שלי בכותל על העובדה שהיא סיפרה על זה שהיא בנוער מרצ וכך היא משנה ומשפיעה וכולם קפצו עליה ואמרו לה שהיא שמאלנית ושהיא רוצה שערבים יגורו במדינה.
בכותל רקדנו ושרנו שירים (כל המסע ביחד), רוב השירים לא היו לטעמי בגלל האופי הדתי שלהם ובגלל זה השתמשתי בתירוץ שאני מצלם וצילמתי את הריקודים.
לאחר מכן, כשחזרנו לאכסנייה עשינו מעגל בו דיברנו על "השבת שלי", כל אחד סיפר מה היא השבת בשבילו ואני סיפרתי שאצלי שבת ושישי הם ערב ויום רגילים לגמרי (מפני שההורים שלי לא עובדים שניהם, אז הם כל הזמן בבית) , חוץ מזה שאני לא הולך ללמוד ושבשישי בשבע בערב אמא שלי שמה תוכנית ברדיו שנקראת "רגעי קסם" שזה שירים רגועים ויפים וארצישראליים לערב שבת, מנהג שהיא עושה עוד מכשהייתי בכיתה ג'.
בנוסף, המדריכה שלנו אמרה לנו שבשבת היא מורידה את השעון על מנת באמת להיכנס לאופי של השבת והיא הקריאה בפנינו את הקטע הבא מספרו של מאיר שלו, "כימים אחדים":
אני זוכר כיצד אמא לימדה אותי כיצד לקרוא הללו (את מחוגי השעון) לראשונה. בן שש הייתי וביקשתי ממנה שתקנה לי שעון.
"אין לי כסף לשעון", אמרה.
"אני אבקש מגלוברמן והוא ייקנה לי", אמרתי, "הוא אבא שלי ויש לו כסף כמה שהוא רוצה" (למרות גילי הצעיר הבנתי פה את מעמדם של שלושת הגברים שדאגו לי, הביאו לי מתנות ושיחקו איתי משחקים). "אתה לא תבקש מאף אחד שום דבר", אמה אמא וקולה שקט וקשה.
"אין לך אבא, זיידה, יש לך רק אמא ומה שאני יכולה אני אקנה לך. אוכל לאכול יש לך, בגד ללבוש ואתה לא הולך יחף בלי נעליים", ואח"כ התרככה, הוליכה אותי בידי החוצה ואמרה: "אתה לא צריך שעון, זיידה, תראה כמה שעונים יש בעולם." היא הראתה לי את צילו של האקליפטוס שבגודלו, בכיוונו, בצינתו, אומר תשע בבוקר. את העלעלים האדומים של הרימון, שאמר אמצע מרץ, את השן שהתנדנדה בפי ואמרה שש שנים, ואת הקמטים הקטנים שבזוית עינה שריצדו ואמרו ארבעים.
"אתה רואה, זיידה, ככה אתה בתוך הזמן. אם יקנו לך שעון תהיה רק לצידו"
בנוסף, עשינו לחיים לאנשים שרצינו לעשות להם לחיים ואני עשיתי לפיל ולאמ, זאת בגלל ששניהם עזרו לי בתקופה הקשה שעברתי.
בהמשך הלכנו לתפילת מנחה בבית כנסת מאולתר, לא התפללתי ולא שמתי כיפה, אבל היה מעניין לשבת ולהקשיב.
עזבתי עם י' מהכיתה באמצע והלכנו אח"כ לחדר האוכל.
אח"כ עשינו את מעגל "העין הטובה".
את העין הטובה אימצתי לעצמי ממש לחיים. "עין טובה" זה בעצם להגיד במרוכז לבנאדם את כל הדברים הטובים שאתה חושב עליו, זאת תוך שמירה על שני כללים:
1.לדבר לבנאדם בגוף שני ולא לדבר בגוף שלישי (לדבר אליו, ולא עליו)
2.לשמור על קשר עין מתמיד עם הבנאדם, ולא להסתכל על שום דבר אחר אלא בעיניים שלו.
רציתי להיות ראשון ואמרתי ל-נ' מהכיתה שלדעתי העובדה שהיא סיפרה לנו את הסיפור על אמא שלה היה מאוד אמיץ לדעתי, ושלדעתי היא אדם עם המון כוח סבל לאור העובדה שהיא עכשיו האישה בבית, והעובדה שהיא עדיין מחייכת כל בוקר ושיש לה חברות, ושהיא טובה בלימודים, אני לא יכול לעשות שום דבר מלבד להצדיע לה.
ילדה אחרת מהקבוצה אמרה לי שאני אדם שמאוד אוהב לתת, לדעתה והיא נהנתה שבאתי וצילמתי את המסע כולו בלי לבקש תמורה.
בנוסף אמרתי על ילדים אחרים עין טובה והמשכנו גם אחרי שהמדריכה שלנו עזבה, וגם אחרי שסיימנו את המעגל הלכתי לילדים מקבוצות אחרות ובעיקר ל-ש', לאחותה התאומה ולחברה שלהן ששנאה בגלל הסיפור שהיה לי עם ש'.
ש' והחברה שלה שתיהן אמרו לי גם עין טובה, ואחותה התאומה של ש' לא אמרה לי ואמרה שהיא תעשה את זה בצורה אישית יותר.
לקחתי משלום גם תנ"ך על מנת לקרוא את פרשת השבוע, וגם דיברנו מעט על הישיבה החילונית ששם יש איזה אדם שהיה רב וחזר בשאלה והוא עדיין מפרש את האדם ושלום אמר שכבנאדם דתי מעניין אותו לשמוע את אותו אדם.
תמונת מיום "אני והמדינה":
אני והיהדות:
היה זה יום שבת וחלק מן הילדים בקבוצה לקחו על עצמם לשמור שבת, אני החלטתי שלא לעשות זאתף למרות שעשיתי את זה, סוגשל.
יום זה התחלנו בשיחת בוקר על פרשת השבוע, לגבי פרשת "יתרו".
בהמשך יצאנו למצפה ארמון הנציב שם דיברנו על היהדות ועל מה שהיא הביאה לעולם.
לאחר מכן חזרנו לאכסנייה ודיברנו על מה מקשר כל אחד מאיתנו ליהדות.
אני הסברתי, שבניגוד לאחרים הדבר שמקרב אותי ליהדות וקושר אותי אליה הוא הציונות, שהיא לדעתי לאו דווקא יהודית אבל היא גם יהודית, הסברתי שהציונות היא לדעתי, כמו שהרצל כתב ליצור חברת מופת במדינת ישראל, חברה שתשמש אור לגויים ומודל לחיקוי לכל העמים האחרים, ולדעתי אנחנו יכולים לעשות זאת.
בנוסף, המדריכה שאלה האם היהדות היא מרכיב עיקרי בזהות שלנו, ואני עניתי לא.
הסברתי על מרכיבי הזהות שקיימים אצלי, לדעתי.
אמרתי שקודם כל אני רואה את עצמי ואת שאר בני האדם כבעלי חיים, ומשום כך אני טבעוני, כי אני מאמין שאנחנו כמו שאר בעלי החיים "מותר האדם מן הבהמה אין!" אחר כך אני רואה את עצמי כבנאדם, אח"כ אני רואה את עצמי כישראלי, לאחר מכן כציוני (שלדעתי ציוני הוא אדם המאמין במערכת ערכים של הציונות של הרצל, ולאו דווקא יהודי) ורק לאחר מכן אני רואה את עצמי כיהודי. ולכן היהדות אינה מרכיב עיקרי בזהות שאני מייחס לעצמי.
לאחר מכן הייתה לנו הפסקת צהריים ובה הראו לי קטע שנכתב על ידי יאיר לפיד שנקרא "היהודי שבפנים":
תקופת הפיקדון הסתיימה. במשך מאה שנה הפקידו החילוניים את יהדותם אצל הדתיים.
היא נשמרה בכספות שלהם, מאחורי החומות הזרות, בלי שנפקפק לרגע בהגינותם. מדי פעם, בעיקר בחגים ובלוויות, משכנו החוצה חלק מההפקדה, השתמשנו והחזרנו. לא ביקשנו מצב חשבון, לא בדקנו אילו פעולות נעשות בשמנו, אפילו לא טרחנו לברר אם יש ריבית. רק עכשיו הולכת ומתחזקת התחושה שהבנקאי שלנו מעל.
אני לא מוכן יותר להשאיר את היהדות שלי אצל הדתיים, מפני שאני מרגיש מרומה. מכרו לי יהדות מאובנת,נוקשה, שאי אפשר להתחבר אליה בלי כיפה וציצית. אף אחד לא סיפר לי שהרמב"ם כתב בעצם את "מורה נבוכים" כתגובה לאריסטו. שרבי אברהם בן עזרא היה גם משורר. שכל המשנה מלאה במריבות בין רבנים- חלקן מצחיקות,חלקן עצבניות,חלקן משונות לגמרי.
אבל המעילה הכי גדולה היא לא בעובדות, אלא בשטר הבעלות. הדתיים הצליחו למכור לנו שאם אנחנו חילוניים עדיף שנתרחק מהיהדות, אחרת נישאב למכונת "ההחזרה בתשובה" המשומנת שלהם. כאילו ואין אפשרות ללמוד את ההיסטוריה שלנו, את יסודות התרבות שלנו, את הספרות הכי משובחת שלנו, בלי שמייד יפול עלינו איזה שטריימל מן השמיים וייצמד לנו לראש כמו דבק מגע. חבל שהלל הזקן מת, הוא היה מתעלף מזחוק מעצם הרעיון.
כי אי אפשר להיות חילוני- חילוני אמיתי, כופר כמו שצריך- בלי לנסות להכיר את היהדות. אחרת זו לא חילוניות,אלא סתם בורות. אין שום צורך לקבל את כל העיקרים. אנחנו אנשים מבוגרים, ויש לנו הזכות להחליט מה טוב בשבילנו. אני עוד די מתחיל בעסק הזה, אבל ניערתי טוב טוב את כל הספרים ושום מלאך לא קפץ וניסה לגרור אותי פנימה באוזן. האמונה מפחידה רק את מי שלא יודע מספיק על מקורותיה.בנעורי קראתי פעם את כל שמונה מאות ארבעים ואחד העמודים של "יולסס" של ג'ויס וככל הידוע לי לא נעשיתי אירי.
אלוהים הוא רעיון, הוא מחשבה הקושרת בן עברי לעתידי. הוא הדרך שלי להיות שייך. אינני מאמין שהוא גירסא משוכללת של משגיח כשרות ענקי במיוחד. האלוהים שלי הוא חילוני כמוני, ואני לא מוכן לוותר עליו רק מפני שהדתיים טוענים עליו לבעלות. בדרכי שלי אני הולך לחפש אותו. אפילו אם לא אמצא, הדרך תהיה מרתקת.
ומאוד התחברתי לקטע הזה מפני שהוא ביטא מה שאני מאמין בו, שיהדות אינה רק דת, ואוסיף ואומר על הקטע הזה שגם מי שאינו מאמין באלוהים הוא חלק מהעם היהודי.
בסופו של יום עשינו שיחת סיכום ליום בה עשינו הצגות על חלקי היום השונים שהיו לנו ובנוסף עשינו הצגה שהכנו בהפסקת הצהריים לגבי המדריכה ומספר ילדים, כל אחד סיפר על הדברים שהכי משמעותיים לו.
בהמשך היה לנו טקס סיום ונסענו הביתה מירושלים.
תמונה מיום "אני והיהדות":
היה מסע מרתק ומלא חוויות, מרגש ונהדר. ומקווה שקראתם את הכל...
~SNOOPY~
וההפתעה לסוף:
תמונה שאני נתתי לה את הכותרת "עין לציון צופייה" בכיכובי, סנופי, בלי יותר מדי לראות את הפנים שלי.
מי שמזהה מתבקש לא לדבר על כך או לחשוב על כך ובמידה והוא מכיר אותי מהתמונה ואלא אם כן קיבל אישור ממני לקרוא בבלוג לא לחזור ולקרוא בו יותר בחיים!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
