יש לי לפעמים קושי לספר דברים קשים או לגלות אותם בפני אחרים... אבל אם כבר יש לי בלוג... למה לא לעשות את זה?!
אז זה קרה בעשרה לשש בערך, קבעתי לצאת עם חברים לגן בקצה השני של העיר ונסעתי על האופניים...
מרבית הדרך הלכה בסדר, עד שהגעתי לצומת אחת שבה נפלתי מהאופניים והשרשרת נפלה לי מגלגל השיניים.
אחרי שתיקנתי וחזרתי לנסוע עם כאב ברגל מהנפילה אני חושב לעצמי: מה לעזאזל אני עושה?! למה אני הולך לשם?
זה היה מפגש עם ידידה שלי (שאני די מאוהב בה, אבל לא אספר מי היא) וחבר שלה...
בעוד אני חושב "למה לעזאזל אני לא עושה אחורה פנה ופשוט חוזר?" כי האמנתי שזה ייכאב לי בערך כמו דקירת סכין חוזרת ונשנית בלב לראות אותה עם חבר שלה...
ידעתי שאני מאוהב בה עוד לפני שהיה לה את החבר הזה, אבל אי הידיעה שלי ושלה לגבי רגשות השני מנע מאיתנו להתקדם עם זה (גם לה יש רגש אליי, והוא התגלה קצת מאוחר מדי)
בקיצור... הגעתי לגן, פגשתי אותה ואת חבר שלה ביחד עם עוד ידידה שלי וישבנו ודיברנו
אני בטוח שאתם מכירים את ההרגשה הזאת של "אני רוצה לקבור את עצמי!" וזאת בדיוק ההרגשה שהרגשתי, בעיקר אחרי שהידידה השנייה הלכה ונשארנו אני, היא וחבר שלה לבד...
פיתחנו שיחה מרתקת, אני והוא, על הא ועל דא... לא יכולתי להסתכל לו בעיניים ליותר מחמש שניות... באמת!
אני עדיין אוכל את עצמי על הטעויות שעשיתי... ואני עדיין עושה...
גם הכלב של צ'ארלי בראון יכול להיות עצוב לפעמים... :(
>< לילה! פשוט לילה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
