שלום. האצבעות שלי מרחפות מעל המקלדת, נוגעות לא נוגעות. מחכות בשקיקה לספר לכם את כל אשר במוחי הקודח.
התחושה הזו כל כך מוכרת, שאני מתלבטת אם להציג את עצמי או לא. זה כמו לחזור לבית שגדלת בו אבל המשפחה שמתגוררת בו כיום איננה שלך.
לכן אציג את עצמי.
אני אלי.
או לפחות זהו שמי בפורמט הנוכחי. הגעתי לישראבלוג בפעם הראשונה בשנת 2003 אם אני לא טועה. עשר שנים! פתאום קלטתי. היה לי בלוג אישי שאני מניחה שעדיין קיים כאן בין אינסוף הדפים הוירטואליים הללו שמקיפים אותנו. בשלב מסוים זנחתי, לא, לא זנחתי אותו, החלטתי להפסיק לכתוב בו משום שהרגשתי שחדרו לפרטיותי וגם משום שאיבדתי במקצת את המוזה.
היום אני סטודנטית, לפחות עד סוף הסמסטר הנוכחי- ואז אפסיק להיות אחת כזו. אלא אם כן אחליט על תואר שני, אך זה כבר סיפור אחר וארוך מדי לשעה שכזאת.
יש לי בן זוג עמו אחגוג עוד יומיים חמש שנות זוגיות. גם הוא סטודנט, ולעת עתה זה כל מה שאפרט עליו. אני יכולה להוסיף רק שהוא הבן אדם הנפלא ביותר שפגשתי, מי שאוהב אותי באמת ללא אף תנאי.
למען האמת, את הבלוג הזה פתחתי לאחר שיחת טלפון איתו, שלאחריה עלו בי דמעות שלא ניתנה להן האפשרות לזלוג. דיברנו על מה אעשה אחרי התואר ואינני יודעת את התשובה לכך. זה מתסכל וקשה ומעציב ובעיקר מעיק, משום שכל כך קיוויתי שבשלב זה כבר יהיה לי כיוון, קיוויתי שיהיו לי תשובות ורצונות מוחשיים שאדע להביא אותם לידי ביטוי. אבל הם לא כאן עדיין ואני מרגישה שיש החלטות לקבל, אך טעות תהיה לקבלן מבלי להבין באמת מה אני רוצה. ותוך כדי שאני כותבת מילים אלו, אני חושבת לעצמי- אולי אני מדברת שטויות, הרי אין דבר כזה לדעת בוודאות. צאי, תנסי, תתנסי, תחווי ותביני תוך כדי הדרך.
אלו החבטות וההתלבטויות עמם אני מסתובבת יום-יום. האונה הימנית נאבקת בשמאלית, וזו מחזירה לה במרפקים ושתיהן רבות על אותו מקום וכל אחת רוצה להיות השולטת. הרמוניה בנות, הרמוניה. בנות הן עם קשה.
אני לא באמת יודעת אם מישהו יתעניין בכל זה, אבל התחושה המוכרת שבה אליי, זו של ריקון המחשבות מהראש, של השקט וההקלה שלאחר הכתיבה.
אלו הם קורותיי שנכתבים בזה הרגע, חוויותיי וההרפתקאות שהחיים מניבים עבורי.
אני לא יודעת לאן הדרך שלי תיקח אותי, אבל המטרה שלי כרגע, ממש בשניות אלו, היא לתת לדרך להיסלל, להבין, להאמין, להשתחרר, לנסות ולחוות.
אלו הם חיי, ברוכים הבאים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
elly.