http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=831412הדרך שלי. לאן היא מובילה..? היא בבנייה.heCopyright 2026 elly.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=831412http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=831412&blogcode=13917549<div align="right" dir="rtl"><p>ממה לעזאל את פוחדת??&nbsp;</p> <p>מלהתחיל חיים משל עצמך? כאלו שלא סובבים סביב אנשים אחרים? כאלו שבהם את צריכה לדאוג ל-מה שאת רוצה?</p> <p>לפעמים אני חושבת שאני נמושה גמורה. אחת כזו שהייתה צריכה לראות ולחוות דברים על בשרה על מנת שאדע איך להתמודד עם החיים, עם עצמי. אבל לא. לא חוויתי. ואני לא יודעת אם להודות או לקלל על כך. אני מניחה שהתשובה ההגיונית תהיה להודות- אבל משחק השחור או לבן הזה לא קיים. זה מוריד אותי לקרשים כל פעם מחדש כשמגיע הזמן להתמודד עם המציאות, שאף אחד לא סיפר לי לפני עשר שנים שהיא לא כזו ורודה, וגם לא סיפרו לי לפני חמש שנים.</p> <p>מבחינת כולם הנסיכה יכולה לשבת על הכסא הורוד שלה, לחייך ולהיות מקסימה. מאוחר יותר, כשהוילון יורד, כל אחד חוזר למקומו, כל אחד שט בחזרה לאי ההרוס שממנו הוא בא. מתחפר עמוק יותר בבעיותיו שלו. והנסיכה שכולם פינקו ונתנו לה מתנות, נשארת בחושך, מתמודדת עם פחדים וחרדות שלא שייכים לה, אבל ניתנו לה במתנה.&nbsp;</p> <p>הצרה הגדולה ביותר היא שכולם רוצים בטובתך והם רוצים את זה כל כך ומתאמצים המון עד שהמיץ יוצא וכל הטוב הזה מחמיץ, נושם אוויר מזוהם של עולם מעושן ומלא בפיח, ואז הוא מתקלקל והנסיכה צריכה לשבת על האספלט ולרוץ בין גלגלים מפונצ'רים בנסיון להפיח בהם חיים, וכל פעם גלגל אחר מתפנצ'ר ואי אפשר להיות בכל מקום בו זמנית.&nbsp;</p> <p>והם לא מבינים, איך היא לא יודעת להתמודד? הרי נתנו לה הכל, נתנו לה כלי עבודה מצופים כסף, איך היא לא יודעת לתפעל אותם? למה הם לא עובדים? נו טוב, ניתן לה עוד שנה, נחכה, שהיא תחכה, אולי בהמשך היא תצליח.&nbsp;</p> <p>ולפעמים זו אמונה טובה, ולפעמים זו משענת להישען עליה אבל רוב הזמן זו בועת צמר גפן מתוק, כזו שמתפוצצת כשהיא באה במגע עם המזיק הראשון ולו העדין ביותר. והם כולם רוצים בטובתה.</p> <p>לעולם לא נצליח להתקדם בעצמנו אם יחזיקו לנו את הידיים והרגליים וגם ישימו משענת לצוואר שחלילה לא יכאב.&nbsp;</p> <p>אז הוא מטפל בכל פיפס שאני מבקשת שיבדוק, ואז אומר לי להפסיק להיות פחדנית והיפוכונדרית. אז היא שוב סולחת לכל צעקה או ויכוח או התפרצות זעם, ואז אומרת שהיא לא מבינה למה. אז הוא שוב מחבק ומלטף ואוהב... כל כך אוהב... ואז הוא לא מבין למה אני קרה ושוב חמה ושוב קרה.</p> <p>הם רוצים שאהיה עצמאית, שאתחתן איתו, שנקים משפחה, שתהיה לי עבודה ושאהיה משכילה ומסופקת. אני כבר בדרך לתואר שני, הדירה שלו כמעט מוכנה בשביל שנינו, תיכף יוצאים לטיול רחוק. אבל בתוך ראשי הכל אזוק בשלשלאות, אני כבולה אליהם. הוא מחזיק במקור הכוח החומרי, היא במקור הכוח הרגשי, והוא... הוא מרעיף עליי אהבה גדולה, אך גם מתסכל אותי, הוא לא מאושר לגמרי, הוא לא תשוקתי לגמרי לגבי משהו בחייו, אבל בכל פעם שאני חושבת על זה מחדש אני רואה את מסע חייו שהוא נושא על כתפיו, את העצמאות הזו והחיים ההפוכים לגמרי משלי, שהוא חווה על בשרו. אני רואה את הצלקות בליבו, את העצב שם עמוק בפנים ואת החוזק והחוסן הנפשי. אלו מקרבים אותי כל פעם שנדמה לי שאני מתרחקת ממנו. והוא אוהב אותי כמו שאני. הוא באמת אוהב.&nbsp;</p> <p>זה לא שאני מאשימה מישהו מהם.</p> <p>כולם רוצים בטובתי.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p></div>Mon, 23 Sep 2013 00:30:00 +0200nobody@israblog.co.il (elly.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=831412&blogcode=13917549http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=831412&blog=13917549http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=831412&blogcode=13789788<div align="right" dir="rtl"><p>חזרתי הביתה לסופשבוע, לכל המקום הזה שמרגיש מאוד שלי, אך יחד עם זאת לא נותן לי להתנתק ממנו בשלווה. הצורך הבלתי פוסק הזה שלי לדאוג כל הזמן, בעיקר להורים, הוא עניין כובל. השבוע הייתה לי הארה, הבנתי שהם כן מנסים לשחרר אותי במידה מסוימת, אך אני כנראה הבעיה. אני זו שחוזרת כל הזמן, שמנסה למשוך מידע על כל פיסת נושא משיחה שהתנהלה ובכלל לא הייתה עקרונית. אני זו שצריכה להשתנות. אותם כבר לא אצליח לשנות. זו נקודה כואבת. להרגיש את הבגרות האמיתית לפתע, כשמחלחלת ההבנה שההורים הם לא סופרמן וסופרוומן, הם נחלשים, הם מזדקנים. הזמן לא פוסח מעליהם. זה מן שילוב של עצב וכעס. המאבק בין שני אלו קורע אותי מבפנים וזה לא קל, למעשה זה מחליש אותי ולכן אני מאמינה שיציאה סופית שלי מהקן תהיה המקפצה שתוכל לעזור לי להתנתק, אמנם לא רגשית, אך לפחות פיזית ולהיות פחות מעורבת. להפסיק להיות "ילדה-הורית".</p> <p>אז מכאן אנו מגיעים לשיחות שנהפכו להיות כבר כמעט יום-יומיות, איפה נגור? האם נשכור דירה או נקנה בית? באזור שלנו או יותר רחוק? במה תעבוד? במה אני אעבוד? איך יהיה בלימודי התואר השני, שכנראה הולכים להיות שונים לגמרי מאלו של התואר הראשון, מכל בחינה- חברתית, תוכנית, סביבתית... כאילו שבכל שלב בחיים אתה מרגיש שזהו, עכשיו אתה פורץ, עכשיו אתה נכנס לחיים האמיתיים. אך בעצם לא, יש לך עוד איזו מקפצה לטפס עליה. ואולי בכלל יש כמה קפיצות בחיים, אם פעם, בימי הביניים האישיים שלי חשבתי שלסיים תיכון זה ה-דבר והייתי כ"כ שמחה לעמוד בטקס סיום ולקרוא את נאום התלמידים העיקרי (שגם כתבתי בעצמי), היום אני מסתכלת וזו נראית לי חוויה רחוקה וזיכרון מתוק. הצבא היה נפלא עבורי, חוויות במשרד ת"ש ורכישת עצמאות, ואז עבודה מועדפת שבה גיליתי יכולות שונות ומשונות בתוכי ואפילו הצטיינתי כעובדת שם. ואז חשבתי שהגיע המכשול של החיים במגרש של הגדולים- תואר ראשון, מה באמת עושה הסטודנט? ובכן, הוא באמת עייף. אבל, ואת זה אני אומרת כשאני על הקצה של קו הסיום, אם הצלחתם לבחור חוג לימודים שאיכשהו באמת מעניין אתכם- זו אפילו יכולה להיות חוויה כיפית. לא סבלתי כסטודנטית לתואר ראשון. בכלל לא. מן הסתם שלא כיף לשבת שעות וימים על עבודות ומבחנים, ולגלות פתאום שבמשך ארבע שעות קראת 3 עמודים, ושאחרי כל שלושה משפטים שכתבת בוורד אתה מגלה שעברה שעה. זה בהחלט דבר שצורך זמן- אותו זמן שטס מעלינו ועוקף אותנו בסיבוב בלי שבכלל שמנו לב.&nbsp;</p> <p>מסביבי אין ספור חתונות, שזה מדהים כי מה שאומרים כנראה נכון- כשמישהו אחד מתחתן, פתאום בא גל מטורף וזה נראה כאילו כולם כולל כולם מתחתנים... אני חייבת להודות שזה קצת משפיע גם עליי. החבר כבר המון זמן מדבר במונחים של "כשנהיה נשואים..." או "מתי לך יהיה משהו קטן בבטן?" וכל מיני כאלה, אבל עד עכשיו די התעלמתי מזה. פתאום אני מרגישה שאני כל הזמן מדברת על חתונות ואירוסין ועל הזוג הזה שהתארס, או על אלו שמתחתנים בחודש הבא בהפלגה, ועל החינה שלזאת הייתה, ובכלל תהיה לנו חינה? הרי אתה חצי מרוקאי ואני בכלל לא, ומה עם מקווה? אני לא יודעת אם בא לי לעמוד ערומה מול מישהי שתגיד לי אם אני נקייה מספיק. תודה על ההתחשבות אבל נראה לי שאני יודעת לנקות את עצמי. וכמובן שלטבעת יש חוקים והוא כבר יודע כמעט בדיוק מה אני אוהבת ומה אסור בתכלית האיסור... וגם ההורים כבר שואלים ומתעניינים וחברים מהצד רומזים ולכאורה נראה כאילו אנחנו הכי וותיקים בזוגיות מאשר כל מי שסובב אותנו, אך הכי לוקחים את הזמן ונמצאים מאחור.&nbsp;</p> <p>אני לא בטוחה שזה ממש מפריע לי כי יש בי אמונה שכל עכבה-לטובה. מצחיק, כי זו אמרה שלמדתי בזמן מכשול מסויים בחיי שהוביל אותי לחוויה הנפלאה של הצבא. כנראה שאין צורך לנסות ולספור את המקפצות שעברנו בחיים, כל אחת מקפיצה אותנו לשנייה ואולי זמן הקפיצה עצמה, זה שאנחנו באוויר, הוא השלב ממנו צריך באמת להנות...&nbsp;</p> <p>מה אתם הולכים לעשות הסופ"ש כדי להנות? אל תפסיקו לחייך.&nbsp;</p></div>Thu, 23 May 2013 10:34:00 +0200nobody@israblog.co.il (elly.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=831412&blogcode=13789788http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=831412&blog=13789788http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=831412&blogcode=13758192<div align="right" dir="rtl"><p>בישולי יום שישי! אז לעקרת בית עוד לא הפכתי באופן רשמי, אבל ירדו מהכיריים לפני כמה דקות: סיר אורז, סיר תפו"א שבקרוב יהפכו לסלט תפו"א וביצים קשות. על השיש "מתמרנדת" לה מרינדה של חזה עוף שבעוד רבע שעה תהיה מוכנה ותגלוש היישר לווק להכנת עוף תיאלנדי.&nbsp;</p> <p>את הקניות הספקנו לסיים עוד בבוקר וגם זכיתי בפינוק של פקאן סיני עטוף בשוקולד- מעדן!!!</p> <p>האהוב צחצח שלשום את הבית כי עוד לא מצאנו מנקה חדשה וגם הספיק לפנק אתמול בהזמנה למסעדה עם נוף מדהים, לכבוד חמש השנים שלנו יחד, וזאת מבלי לגלות לי לאן הולכים.&nbsp;</p> <p>עכשיו הוא יושב לפניי, ליד שולחן העבודה שלו, משלים מטלה של סמסטר אחרון לתואר. אני על הספה מאחורה, מתרווחת לי עד שאמשיך בבישולים.</p> <p>האמת היא שאני קצת יותר מדי מתרווחת- יש לי שני סמינריונים על הראש ו- 4 עבודות שמתחלקות כך: הראשונה אני עושה עם חברה, השנייה עם אותה חברה, השלישית עם אותה חברה ועוד חברה והרביעית לבד. בינתיים כולן תקועות עד שניפגש שוב בשבוע הקרוב. סמינריון אחד מחכה שנתחיל לנתח את נתוניו והסמינריון השני שאני עושה לבד מתקרב לו לסיומו, מה שמאוד משמח אותי אך מצד שני גם קצת מפחיד- אני לא בטוחה שאדע איך לסיים אותו באופן מרשים.&nbsp;</p> <p>אז כרגע זה המצב, הוא פותר תרגילים, אני יוצרת לעצמי סדר בראש של כל הדברים שצריך לעשות. שישי אחר הצהריים. אני אוהבת את הזמן הזה.</p> <p>לכאורה נראה כאילו בנינו לנו בית צעיר ונחמד- אך לא! הפתעה- אנחנו בכלל לא גרים עדיין יחד.&nbsp;<span style="font-size: 12px;">אמנם הוא גר בבית שהוא שלו, אך בית זה עדיין לא לגמרי שלי, עד שלא נעבור יחד- מה שמתוכנן לסוף השנה, סוף התואר.</span></p> <p>מעבר לזה, ההרשמה לתואר שני מרחפת מעליי כמו להקת עורבים מעל שדה תכשיטי כסף וזהב מנצנצים. אני כבר די באיחור, עוד מעט נסגרת ההרשמה המוקדמת בכל המקומות ונראה לי שסוף סוף החלטתי על כיוון. הצעד הזה של להירשם- אוח! זה קשה... צריך לכוון מחדש סוויץ' במוח שכבר כוון למקום הרבה יותר כיפי- לסיום התואר הראשון. עכשיו צריך למתוח את הקפיץ מחדש ולהיכנס למצב לימודים לשנתיים נוספות. אמנם אני יודעת שאלו לימודים במסגרת אחרת לגמרי, אך זה שינוי, ואני לא הכי טובה כשזה נוגע לשינויים. כ"כ התרגלתי למקום שבו אני לומדת כיום, לאנשים, ללימודים, לשיטה, אפילו להנהלה ולסגל. ואולי זה טוב שאמשיך הלאה, כמו שהחיים אמורים להיראות- צבירת חוויות ושינויים ותקופות ואירועים.&nbsp;</p> <p>יש שלב כזה שאתה מתחיל להרגיש שמשהו מתניע בחיים שלך, שגלגלי החוויות צוברים תאוצה, שהאבק והחלודה משתפשפים והגוף מתחיל לחיות בעולם האמיתי. לטוב ולרע. אני חושבת שהשלב הזה נמצא אצלי בעלייה מתמדת. ונדמה לי שזה מתחיל רגע לפני הצבא. לא יודעת אם אצל כולם, אבל שם זה התחיל לפחות אצלי.&nbsp;</p> <p>בילדות ובנעורים מן הסתם חיים, והחיים מעניינים ומגניבים, אבל הם בועה מאוד גדולה, על כל יתרונותיה וחסרונותיה וצרותיה ובעיותיה. גם הצבא הוא בועה, וגם התואר הראשון. בכל אחד מאלו הבועה קצת נסדקת, אך כעת אני ממש מרגישה שאני מרחק צעד אחד מלחצות לכיוון "החיים האמיתיים". ניצבת על סף דמיוני שבין חיי תום מסוימים, לבין חיים עצמאיים ובוגרים.&nbsp;</p> <p>בכל יום כדאי להתעורר ולהודות על איפה שאנחנו נמצאים, על ההתקדמות, על ההבנה, על מי שאנחנו. בכל יום עלינו לשאוף גבוה יותר, ולהיות הגרסה הטובה ביותר של מי שאנחנו.</p> <p>על איזה סף אתם עומדים היום?</p></div>Fri, 26 Apr 2013 16:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (elly.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=831412&blogcode=13758192http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=831412&blog=13758192http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=831412&blogcode=13749302<div align="right" dir="rtl"><p>המכתב שלי שלא נשלח, הוא עבורי. עבור מי שהייתה אני לפני שנים ספורות.</p> <p>אלי בת ה-15.</p> <p>יש כמה דברים שאני יכולה לייעץ לך, לאחר עשור. אשמח אם תשמעי אותם עכשיו, כי עדיף מאוחר מאשר אף פעם.</p> <p>תפסיקי לפחד. </p> <p>הדברים לא כל כך נוראים כמו שהם נראים, העולם אמנם יכול להיות אכזרי, אך עלייך להסתכל עליו באור ולא בחושך. אין לך מה לדאוג כל הזמן. </p> <p>אל תנסי לתקן את האנשים היקרים לך, במיוחד לא את אלו שכבר לא ניתן לחנך מחדש. הם מי שהם כי ככה החיים עיצבו אותם ואין טעם שתנסי לשנות זאת, גם אם זה נראה לך רק לטובתם, כי בסופו של יום את תתאכזבי מהכישלון. </p> <p>אם לא טוב לך- תשני.</p> <p>אם האנשים סביבך לא נעימים לך- תמצאי חדשים. תתרחקי מכל מה שעושה לך רע. </p> <p>תזמי קשרים, צרי חברויות ויחסים עם אנשים. אל תיסגרי בסיטואציות חברתיות, אל תמנעי. </p> <p>תשמיעי את קולך, הוא יפה ויש לך הרבה דברים חכמים להגיד. </p> <p>יחד עם זאת, תזכרי שאופייך הוא ייחודי לך, אל תחושי לא נעים עם כך שאת ביישנית יותר, מופנמת יותר. ובכלל, אל תרגישי לא נעים כל הזמן.</p> <p>תגידי תודה פעם אחת, פעמיים. לא צריך עשר פעמים. </p> <p>היי בטוחה בעצמך ובהחלטותייך, אלו נובעים מתוך מחשבה והגיון בריאים. היי גאה בעצמך, עמדי זקוף. עמדי באמת זקוף, את גבוהה ותראי זאת. </p> <p>תסתכלי במראה לפני שאת יוצאת מהבית. תחייכי לבבואתך. </p> <p>את יפה.</p> <p>גם עם השיער שלא מסתדר ברוב הבקרים, גם עם נקודת החן הזו, גם עם העיניים הקטנות. הן מעניקות לך מראה מיוחד. </p> <p>את יפה.</p> <p>אל דאגה, תגדלי להיות רזה יותר. אבל תפסיקי, את לא באמת שמנה עכשיו. </p> <p>גם הלייזר יומצא בקרוב כך שתוכלי להפסיק עם השעווה הזו כל 4 שבועות. את תלמדי לאהוב איפור במידה מסוימת, בערך. תתחברי לליפסטיקים בעיקר. </p> <p>אל תפחדי לבקש עזרה- רוב הפעמים יהיה שם מי שיושיט יד. תמשיכי להיות שם עבור כל מי שצריך עזרה בעצמו. תאמיני בקארמה טובה, ובחמלה. </p> <p>בקרוב מאוד יהיה לך חבר ראשון. את רואה? גם זה הגיע מתישהו. אמנם ליבך יישבר קצת, אך לא יהיה זה שבר אבוד, אולי כמה סדקים. ואחריו תמצאי את הבחור ההוא שיהיה מבוגר יותר ממך, וילמד אותך דברים שאת לא חושבת עליהם בכלל כרגע. זה בסדר, אל תחשבי עליהם עדיין.</p> <p>ואפילו יותר בקרוב תכירי קבוצת חברים חדשים. </p> <p>כל כך הרבה דברים שאת לא מתארת לעצמך, חוויות חדשות. אל תפחדי להישאר לבד.</p> <p>תזכרי שאת יותר חזקה ממה שנדמה לך. בגיל 18 תיווכחי לגלות זאת בעל כורחך. את תעברי את זה.&nbsp;</p> <p>בעוד כמה שנים יגיע האהוב שלך, האמיתי. זה שילמד אותך קצת יותר על החיים,על מה הוא אומץ. זה שיאהב אותך על כל חסרונותייך ויתרונותייך, ויעריך אותך. הוא יהיה גבוה, אפילו יהיו לו עיניים כחולות. </p> <p>אלי היקרה, </p> <p>אל תהיי הורה להורייך. אני יודעת שאני לא יכולה לשנות את מי שאת עמוק בפנים, ולכן תמיד תדאגי להם כל כך. אבל בבקשה תשתדלי לשמור על עצמך. לא להיכלא ברגשות מחוייבות אינסופיים. אחרת תרגישי חנוקה ואבודה. </p> <p>קחי את האהבה שיש לך, אל תפחדי להתמסר אליה, אל תפחדי להתנתק מהורייך, מהבית. אל תפחדי לאבד את משפחתך. הם תמיד יהיו שם עבורך.</p> <p>תכתבי את חייך בעצמך. חשוב מכל- תחיי באופן מלא והיי מי שאת.&nbsp;</p> <p>את נפלאה. ואת תהיי בסדר גמור.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p></div>Thu, 18 Apr 2013 22:58:00 +0200nobody@israblog.co.il (elly.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=831412&blogcode=13749302http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=831412&blog=13749302http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=831412&blogcode=13747160<div align="right" dir="rtl"><p>היום שלי התחיל עם שלושה שעונים מעוררים בהפרשים של עשר דקות כל אחד מהשני. כך למעשה מתחיל יומם של רוב הסטודנטים אני משערת... ובכן, 7 וחצי קמתי סופית ובשמונה ועשרה, כשהכל מאורגן, אני שומעת מתוך התיק שלי שני צלצולי הודעות.&nbsp;</p><BR><p>תנו ניחוש. נו, תנחשו.</p><BR><p>שתי הודעות שמודיעות לי על ביטול השיעור הראשון! ברגעים כאלו המוח לא סגור על עצמו, להיות שמח? להתעצבן שקמת מוקדם לחינם? אני בכל מקרה תמיד שמחה לעוד קצת זמן מנוחה בבוקר. להתחיל את היום ברגוע זה תמיד עדיף!&nbsp;</p><BR><p>התיישבתי לכמה עדכונים במחשב, הכנתי טוסט וכעת אני מחכה עד שאצא ללימודים.&nbsp;</p><BR><p>היום אני ובן הזוג חוגגים 5 שנים ביחד :) רק חשבתי לציין זאת.&nbsp;</p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p>הדירה ריקה עכשיו, אני אוהבת את השקט הזה בבוקר, במיוחד בבקרים קרירים יותר שלאחר לילה גשום. זה תמיד מרגיש לי אירופה.&nbsp;</p><BR><p>אסיים את הפוסט הקצרצר הזה באיחולי בוקר טוב, ושיהיה לכולנו יום נפלא ושקט.&nbsp;</p><BR><p>כשאתם יוצאים החוצה- קחו אוויר, תנשפו אותו, תחייכו ושלחו אנרגיות חיוביות.&nbsp;</p></div>Wed, 17 Apr 2013 09:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (elly.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=831412&blogcode=13747160http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=831412&blog=13747160http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=831412&blogcode=13744603<div align="right" dir="rtl"><p>בוקר. אז בגלל הבלוג הזה הלכתי לישון ב-3 לפנות בוקר. מכירים את התחושה הזו שיש לכם משהו חדש ואתם רק רוצים לבהות בו? רק רוצים להסתכל עליו ולהנות מהיותו חדיש ושלכם? אז זה היה משהו כזה. אמנם עסק הבלוגים לא חדש לי, אבל זה תמיד נחמד לחזור לתחושה שהתחלתם דף נקי, חלק.&nbsp;</p> <p>בן זוגי התקשר אליי בתשע בבוקר והעיר אותי כך שלא היו לי יותר מדי ברירות אלא להמשיך לנמנם עוד קצת ולקום לאחר דקות ספורות.&nbsp;</p> <p>ביום הזיכרון הזה אני בבית, יש לי יותר מדי דברים לקרוא ולכתוב עליהם, סמינריונים, עבודות... הרבה יותר ממה שרצוי לעשות ביום שכזה. כשהייתי בצבא הלכתי פעם אחת לבית הספר, כי היה את עניין הגאווה לבוא במדים. התעטרתי לי בשרוך הסגול, שמתי מדי א', קלעתי את שערי לצמה ובאתי לטקס.&nbsp;</p> <p>בפעם אחרת הייתי עם בן הזוג, גם הוא ממשפחת השכול. זה תמיד מדהים אותי איך אין אדם אחד במדינה הזו שלא מכיר מישהו ממשפחת השכול, או לפחות מכיר מישהו שמכיר מישהו. קראתי אתמול שאנחנו 8 מיליון פה השנה. לכאורה, נשמע טוב. אבל זה כל כך מעט...&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>אז לעוד מישהו כאן היו נדודי שינה הלילה? אשמח לשמוע מה אתם עושים במקרים כאלו. וגם- האם אתם יותר עייפים אחרי שקמתם משינה קצרה, או יותר עירניים? כי אני חושבת שמשהו מוזר אצלי (אף שאני יכולה לנסות לתת הסבר הגיוני). אני פחות עייפה לאחר מעט שעות שינה, ויותר עייפה לאחר הרבה שעות שינה.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>ובנימה קצת אחרת, שאלה לא קשורה- במידה והייתם קונים בית חדש, או דירה חדשה, האם הייתם מסכימים לקחת מעצבת פנים שאינכם מכירים, אך היא מציעה את שירותיה חינם?&nbsp;</p></div>Mon, 15 Apr 2013 09:47:00 +0200nobody@israblog.co.il (elly.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=831412&blogcode=13744603http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=831412&blog=13744603http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=831412&blogcode=13744413<div align="right" dir="rtl"><p>שלום. האצבעות שלי מרחפות מעל המקלדת, נוגעות לא נוגעות. מחכות בשקיקה לספר לכם את כל אשר במוחי הקודח.&nbsp;</p> <p>התחושה הזו כל כך מוכרת, שאני מתלבטת אם להציג את עצמי או לא. זה כמו לחזור לבית שגדלת בו אבל המשפחה שמתגוררת בו כיום איננה שלך.&nbsp;</p> <p>לכן אציג את עצמי.</p> <p>אני אלי.&nbsp;</p> <p>או לפחות זהו שמי בפורמט הנוכחי. הגעתי לישראבלוג בפעם הראשונה בשנת 2003 אם אני לא טועה. עשר שנים! פתאום קלטתי. היה לי בלוג אישי שאני מניחה שעדיין קיים כאן בין אינסוף הדפים הוירטואליים הללו שמקיפים אותנו. בשלב מסוים זנחתי, לא, לא זנחתי אותו, החלטתי להפסיק לכתוב בו משום שהרגשתי שחדרו לפרטיותי וגם משום שאיבדתי במקצת את המוזה.&nbsp;</p> <p>היום אני סטודנטית, לפחות עד סוף הסמסטר הנוכחי- ואז אפסיק להיות אחת כזו. אלא אם כן אחליט על תואר שני, אך זה כבר סיפור אחר וארוך מדי לשעה שכזאת.</p> <p>יש לי בן זוג עמו אחגוג עוד יומיים חמש שנות זוגיות. גם הוא סטודנט, ולעת עתה זה כל מה שאפרט עליו. אני יכולה להוסיף רק שהוא הבן אדם הנפלא ביותר שפגשתי, מי שאוהב אותי באמת ללא אף תנאי.&nbsp;</p> <p>למען האמת, את הבלוג הזה פתחתי לאחר שיחת טלפון איתו, שלאחריה עלו בי דמעות שלא ניתנה להן האפשרות לזלוג. דיברנו על מה אעשה אחרי התואר ואינני יודעת את התשובה לכך. זה מתסכל וקשה ומעציב ובעיקר מעיק, משום שכל כך קיוויתי שבשלב זה כבר יהיה לי כיוון, קיוויתי שיהיו לי תשובות ורצונות מוחשיים שאדע להביא אותם לידי ביטוי. אבל הם לא כאן עדיין ואני מרגישה שיש החלטות לקבל, אך טעות תהיה לקבלן מבלי להבין באמת מה אני רוצה. ותוך כדי שאני כותבת מילים אלו, אני חושבת לעצמי- אולי אני מדברת שטויות, הרי אין דבר כזה לדעת בוודאות. צאי, תנסי, תתנסי, תחווי ותביני תוך כדי הדרך.&nbsp;</p> <p>אלו החבטות וההתלבטויות עמם אני מסתובבת יום-יום. האונה הימנית נאבקת בשמאלית, וזו מחזירה לה במרפקים ושתיהן רבות על אותו מקום וכל אחת רוצה להיות השולטת. הרמוניה בנות, הרמוניה. בנות הן עם קשה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אני לא באמת יודעת אם מישהו יתעניין בכל זה, אבל התחושה המוכרת שבה אליי, זו של ריקון המחשבות מהראש, של השקט וההקלה שלאחר הכתיבה.&nbsp;</p> <p>אלו הם קורותיי שנכתבים בזה הרגע, חוויותיי וההרפתקאות שהחיים מניבים עבורי.&nbsp;</p> <p>אני לא יודעת לאן הדרך שלי תיקח אותי, אבל המטרה שלי כרגע, ממש בשניות אלו, היא לתת לדרך להיסלל, להבין, להאמין, להשתחרר, לנסות ולחוות.&nbsp;</p> <p>אלו הם חיי, ברוכים הבאים.&nbsp;</p></div>Mon, 15 Apr 2013 00:23:00 +0200nobody@israblog.co.il (elly.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=831412&blogcode=13744413http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=831412&blog=13744413