כולם בהו בך וצחקו, לא הורידו לשניה את העיניים.

נקרעו מצחוק מול הפנים שלך, קראו לך "לא נורמלי",

ודיברו עלייך גם הרבה אחרי שהלכת.

אני הסתכלתי, ופשוט התביישתי. התביישתי בשם המדינה.

התביישתי שזה מה שצריך לעשות בנאדם קשיש כבן 90 בשביל להרוויח את לחמו ולהתפרנס "בכבוד".

מיד אחר כך ראיתי תינוק בן יומו שנמצא עם אמא, ולידם חייל קרבי עובר אורח.

הראשון תם כולו, דאגתו היחידה- מתי יקבל אוכל ומתי ילך לישון.

השני דואג שלא יחטפו אותו בזמן פעולה, שלא יהרגו אותו, שיחזור הביתה בשלום.

אותו חייל קרבי מגן על מדינה שזונחת את אזרחיה,

על המדינה שמאלצת תינוקות תמימים להפוך למכונות ירי [נכון שזה מחסר ברירה, אבל עדיין.....],

על מדינה שבגללה קשישים משפילים את עצמם בשביל לקבל כמה שקלים.

גם לכם זה נראה לא הגיוני?

דיברתי איתכם על משהו שחסר לי בשביל להרגיש אדם שלם,

ובסוף הפוסט אמרתי שיש עוד משהו כזה.

הדבר הנוסף שחסר לי הוא היכולת לוותר על כל מנגנוני ההגנה שפיתחתי בעל כורחי עם השנים.

בכל חשיפה יש את הפחד מדחייה.

הפחד הזה כמעט ואינו קיים אצלי בעולם האינטרנט, בגלל זה כתיבה פה כל כך קוסמת לי ואני מתעקשת בנחרצות יתר להגן על אותה הווירטואליות.

אבל במציאות אני יותר סגורה. קשה לי לוותר על חומות ההגנה, קשה לי לתת לכם את המפתחות.

בגלל ניסיונות עבר ודברים שאחותי השניה עשתה לי במשך שנים, אני מפחדת אנושות מדחייה חברתית,

ולכן שומרת על המפתחות לליבי מכל משמר ומנהלת לרוב קשרי יום יום שטחיים בלבד.

מעטים הם האנשים שהצליחו להכנס אלי, אפילו בלי שארגיש.

אותם האנשים הם אנשים מאוד מיוחדים בעיני, ואני רוצה להאמין שזה גם הפוך- שאני מצאתי את המפתחות לליבם, ושגם אני מיוחדת ונדירה בעיניהם.

אלו האנשים שנשארים קבועים בחיי, והלוואי וילוו אותי לנצח.

בשביל להרגיש שלמה אני צריכה להעתיק את הפתיחות שיש לי כאן לעולם האמיתי, עם יותר אנשים.

אני לא אומרת לפרסם את כל ציפורי הנפש שלי בשלטי חוצות, כי זה יהיה ממש טימטום,

אבל קצת יותר פתיחות בהחלט לא תזיק.

התפתחות אישית אמיתית צומחת בדיוק מהדברים שקשה לנו לעשות,

אבל אנחנו נאבקים ועושים אותם בכל זאת. עומדים מול הפחד, ומתמודדים עם החששות והמחסומים.

ולכן המקום הכי טוב שבו אוכל להתאמן בשבירת מגני הלב שלי יהיה בכניסה למערכת יחסים.

ופה, בדיוק בנקודה הזו, קיים פרדוקס.

מצד אחד אני לא רוצה להכנס למערכת יחסים עד שארגיש יותר שלמה עם עצמי,

אך מצד שני זה מה שיכול לתרום ליצירת אותה שלמות אישית.

הדרך היחידה בה כל זה יסתדר- זה אם אכנס לזוגיות כשאני לא באמת שלמה,

שאתפשר על הסטנדרטים העצמיים שאני מצפה מעצמי שיתקיימו לפני כן.

משהו שקרה לי אתמול חידד אצלי את הנקודה. אני רוצה להרגיש חשובה למישהו שהוא מחוץ למסגרת המשפחתית.

להרגיש שצריכים אותי, שרוצים להיות איתי, להתייעץ איתי, סתם לדבר, סתם לשתוק.

עצם היותי משמעותית עבור אנשים, הופכת את עצמי ליותר משמעותית עבורי.

כמו למשל זהב או יהלום. הם כשלעצמם לא שווים כלום. הם הופכים שווים משהו כאשר החברה והכלכלה העולמית מגדירה אותם כשווים,

הכל עניין של היצע וביקוש. אם ברזל היה נדיר, הוא היה שווה ערך- ולא זהב/יהלום.

לא יודעת אם אני נדירה או לא, אבל מהדוגמה הזו אפשר להבין את תרומת הסביבה לקביעת הערך שלי.

3 סיבות עיקריות למה לא אקיים את תוכן הפוסט כבר עכשיו:

       1. אמלא תחילה את תוכן הפוסט הקודם "הבנתי.." . שינוי יעיל עושים בהדרגתיות, או לא עושים בכלל.

       2. לא מרגישה מסוגלת להתמודד עכשיו עם הפחדים שכרוכים בוויתור על חומות ההגנה. לא מרגישה חזקה מספיק בשביל זה.

       3. מילוי תוכן הפוסט מחייב ממני עבודה פסיכולוגית עם עצמי שתיקח זמן רב. לא מתאים לי לעשות דבר שכזה דווקא בסמסטר האחרון וההכי עמוס.

[אורי, עכשיו זה קצת יותר מסתדר לך? אתה מבין שאין סתירה בין הטיעונים שלי ושהם שזורים אחד בשני?]

יש לציין שכשאפתור את הנקודה הזו בחיי, זה לא יהיה תהליך פשוט עבורי.

הוא ידרוש מעצמי השקעת עבודה מרובה והרבה כוחות, ולא כל גבר יוכל לעמוד לצידי בתהליך הזה בלי להישבר באמצע:

כי לא על כל אחד אני יכולה לסמוך, ולא כל אחד מספיק חזק בשביל לא ללכת לאיבוד בתוכי.

אני לא אומרת שגברים הם חלשים, חלילה. אני אומרת שבשביל להצליח איתי, צריכים תכונות ויכולות מאוד ספציפיות, ובעיקר המון סבלנות והבנה.

רק מי שבאמת באמת באמת יאהב אותי [ופה נכנסת השאלה מהיא בכלל אהבה? איך מודדים אותה? מה זה "באמת באמת יאהב"??], יוכל לעשות את זה.

 כי הוא יראה את התוצאה הסופית לנגד עיניו, זה יהיה קו מנחה עבורו.

לא מסוגלת להכנס לאינטימיות ריגשית וגופנית עם כל אחד.  תהליך הבחירה עצמו יקח תקופה לא קצרה.

עובדה קיימת שמקשה על המצב עוד יותר היא שבנים בגילי לא יכולים ולא רוצים להכניס ראש בריא למיטה חולה.

למה להם להתעסק איתי, כשיש בחורות קלילות כל כך ונטולות תסביכים בחוץ?  בנות שלא מצריכות השקעה והתמדה?

אני לא קלילה בכל הנוגע למכשולים שאני צריכה לעבור, זו אני, והכל בא בעסקת חבילה.

אבל שווה להשקיע בי, ומעטים אלו שרואים את זה.

[רון, התפלאת בפוסט הראשון (הועבר לטיוטות) מהמעשה שעשיתי.

הוא נבע מאותו רצון לתקן את עצמי, את אותה החוויה שסיפרתי עליה בפוסט על ההטרדה.

 בער לי להיפטר כבר מהמועקה הזו של אותו סיפור, כי הרגשתי שזה תוקע ומעכב את ההתפתחות שלי.

 אז בחרתי את האדם שהכי היה נראה לי לנכון באותה התקופה לסמוך עליו. היה לי קשה, פחדתי כמעט כמו שלא פחדתי בחיים, אבל עשיתי את זה.

לא בהצלחה יתרה, כי מראש העדפתי לבחור מישהו שיצא לי מהחיים מיד אחר כך- וזו היתה אחת הטעויות הגדולות שלי.

אבל זה היה ניסיון להתגבר, ואני כמעט ולא מתחרטת. הדבר הטוב שלקחתי מאותו הערב זה ההבנה שאני מוכנה לעמוד מול הפחדים שלי.

השאלה העיקרית היא רק עם מי , ומתי. עוד דבר טוב עבורי שיצא מאותו הערב זה פתיחת הבלוג הזה. הוא תולדה עקיפה].

*** *** ***

נקודה נוספת שחסרה לי וקשורה לתוכן הפוסט הזה: אני רוצה להיות מסוגלת לשמוע את המילים "אני אוהב אותך" בלי להלחץ.

ביום שיהיה מישהו שיגיד לי את זה, והוא יראה שאני רגועה ושלווה, ואפילו מסוגלת להגיד את זה בחזרה

[אם אמרתי מיוזמתי, אז בכלל הגענו לזמנים טובים!]

את הניסוח המדוייק הזה, ולא משפטים מסביב כמו "אני מתה עלייך", "חולה עלייך" או רק "גם אני",

הוא יכול להיות באמת בטוח שכל המחסומים שלי מפניו התפוררו ונעלמו.

הוא יכול לדעת ולהיות בטוח בטריליון אחוזים שאני סומכת עליו בעיניים עצומות,

שאיפשרתי לו להכנס לפינה הכי עמוקה וכמוסה שיש לי בלב, ושהפכתי מצדפה לפנינה אמיתית.

צריכה את הכוח לשנות את מה שצריך לשנות, את שלוות הנפש לקבל את מה שאי אפשר לשנות, ואת החוכמה להבחין ביניהם.

זה קשה לאבד מישהו,

מישהו שאוהבים,

מישהו שמעריכים,

מישהו שמשמעותי עבורנו,

מישהו שמעשיר לנו את חיי היום היום.

אנחנו מאבדים המון דברים בחיים,

ונשארים עם תחושת ריקנות שמתאמצים בכל יום מחדש למלא,

אבל כל דבר שמכניסים לשם נשאב במהרה,

כמו חור שחור.

אנחנו מאבדים המון דברים,

 ואיתם גם חלק מהאמונה,

האמונה שיהיה בסדר*.

אומרים שעם הזמן זה עובר,

אומרים שמתגברים.

אומרים שמסתכלים קדימה ועוברים הלאה.

אבל אף אחד לא אומר את האמת-

שזה אף פעם לא עובר.

שתמיד נרגיש גוש חונק בגרון,

ותמיד נתקשה לנשום,

ותמיד יהיו את הדמעות האלו שלא מצליחות לצאת החוצה.

ותמיד נחשוב על זה כשקמים בבוקר,

עד שהולכים לישון.

והרבה פעמים גם בתוך החלומות.

זה קשה לאבד דברים בחיים,

על אחת כמה וכמה אם מדובר בבנאדם אהוב,

וכולם מפחדים להודות באמת המרה-

שהלב לא יתרפא,

שתישאר צלקת ענקית, כואבת לנצח,

ושההרגשות האלו לא יחלפו לעולם.

כלום לא נצחי בעולם.

לא אהבה, לא שמחה, לא כבוד, לא הערכה,

לא שנאה, לא עצב ולא כעס-

רק המוות, והכאב שהוא גורם.

משפחות שכולות, ליבי איתכן.

קל להגיד וקשה לעשות,

אבל החזיקו מעמד-

אולי עוד יגיעו ימים יפים יותר..

* רוצה להשחיל כמה מילים על הצירוף "יהיה בסדר".

זה אחד הדברים שאני הכי שונאת בעולם לשמוע מאנשים.

נכון שרק מנסים לעודד, אך מתקבל האפקט ההפוך.

איך אתם יודעים שיהיה בסדר? אין לכם מושג מה יהיה בהמשך.

ואם הדברים דווקא יחמירו?

אל תגידו משהו שאתם לא יודעים בוודאות, משהו שאתם לא יכולים להבטיח שיקרה.

תגידו דברים אחרים, כמו "קשה לך, אני מבינ/ה. תדע/י שאני כאן לעזור במה שתצטרכ/י".

או למשל "אוי, חמוד/ה שלי, בוא/י לחיבוק גדול" [ואז עוטפים את האדם בחיבוק פסיבי ענק ושותקים]

תגידו ותעשו כל דבר אחר, אבל אף פעם, אף פעם אף פעם [ושוב- אף פעם!] אל תגידו שיהיה בסדר.

ואם אין לכם משהו אחר להגיד, תשתקו. לא תמיד צריך מילים, ולא תמיד צריך לנסות לדובב ולראות מה הסיפור.

שתיקה המון פעמים אומרת הרבה יותר. צריך להיות חזק בשביל לדעת לשתוק.

ועכשיו מגיע תורנו לשתוק, כי התמודדות עם שכול זה ללא ספק הדבר הכי קשה ובלתי אפשרי שיש בעולם.

זה לא משהו שנזכרים בו פעם בשנה, ביום הזיכרון, אלא משהו שמרגישים תמיד:

מרגישים את האובדן בכל שניה, דקה, שעה, שבוע, חודש ושנה,

בקיץ; בחורף, באור; בחושך, ברעש; בשקט.

ועדיין אסור להגיד שיהיה בסדר.

פשוט.. אל תגידו.

שירים שמנסים להביע את הכאב. הם לא מצליחים:

רקמה אנושית אחת/ חווה אלברשטיין

כמו צמח בר/ חווה אלברשטיין [תלחצו על "נגן שיר" בצד שמאל למעלה]

החיטה צומחת שוב/ חווה אלברשטיין

אחי הצעיר יהודה/ אהוד מנור

כל כותב שמכבד את עצמו מציג גם דעות שנוגדות את אמונותיו.

SignedForLife מאמין שצריך להגיד שיהיה בסדר, כי זו אמרה מעודדת.

כנראה שלא כולם מתעודדים מאותם המשפטים

לכל הקוראים שמצטרפים אלינו זה עתה, קבלו תקציר אירועים:

אני בת שלישית מתוך 4, עתודאית בת 20 וחצי שמסיימת השנה תואר ראשון וגרה כבר מגיל 18 מחוץ לבית.

אחותי הבכורה מאובחנת עם פיגור שכלי ואוטיזם בתפקוד גבוה, ואחותי השניה עם סכיזופרניה.

[לקריאה קצרה נוספת].

אני מנסה להבין נקודה שמציקה לי שנים:

למה אני מרגישה שמשהו בי חסר.

ונראה לי שהבנתי.....

אז מה בעצם קרה:

סופ"ש שעבר סגרתי שבת לבד במעונות [גם השבוע /, וגם בעצמאות]

מצב הרוח שלי היה יציב ומרומם, עד שקיבלתי מייל  מאחותי הבכורה ביום שישי בערב.

בן רגע נעשה לי עצוב מאוד, אין מילים לתאר את היגון שהשחיר לי את הלב.

נשאלת השאלה "מדוע??". זה סך הכל מכתב געגועים מאחות. זה אמור לשמח אותי שיש מי שמתגעגע.

אז זהו- שלא. יש כאן משמעויות עמוקות מתחת לפני השטח שהייתי צריכה קצת זמן בשביל להגיע אליהם.

מצד אחד קשה לי בחברתם בגלל הקשיים שנובעים מהמצב, אך מצד שני אני צריכה משפחה.

הכוונה היא לא למובן המילוני של משפחה,  אלא למובן הרגשי- לדעת שיש אנשים שאיכפת להם ממני ויהיו שם תמיד בשבילי,

ולא משנה מה. לקרוא את המכתב מאחותי כשאני רחוקה ממנה ולא יכולה לראות אותה, לחבק, ללטף, להרגיע ולהרגיש אותה,

עשה לי רע למשך כל הסוף שבוע- ובגלל זה לא הצלחתי להתרכז בכלום ביום שבת ורק מרחתי זמן.

המכתב נתן לי אישור כתוב לכך שכן יש לי משפחה דואגת, למרות שמנקודת המבט שלי אני לא תמיד יכולה באמת להנות ממנה.

בואו נקפוץ שניה לשיר Camouflage/Brandy [תלחצו על המילים בשורה מתחת], ואז נראה איך הכל מתחבר:

אני גודלת, מתפתחת וצומחת כל הזמן. אדם עם המון מעלות, אך יש לי גם חסרונות. אף אחד לא מושלם [חוץ מBlider ,כמובן ].

בהמשך השיר, בעיקר בפזמון, מדובר על הרצון שגבר ספציפי יקבל את הזמרת איך שהיא עם אותם החסרונות,

אבל אני משנה את משמעות השיר, מתאימה אותה לצרכיי ומקבילה אותה למשפחה שלי.

אני מצפה שהמשפחה והחברה יקבלו ויכילו את כולי, אבל אני לא עומדת בציפייה הזו בכיוון ההפוך.

ניתן לדוגמא את אחותי הבכורה.

אני מתייחסת אליה כפי שאני מתייחסת לאדם "רגיל", ומכאן מקור הבעיות והתסכול.

עלי להתייחס אליה מתוך הבנת הקשיים שלה.

הכל יפה ומדהים בתאוריה, אבל בפועל זו עבודה מאוד קשה עבורי, ואזדקק להרבה סבלנות, אבל זה מה יש.

אני רוצה שיקבלו אותי, עלי לקבל את האחר. נאה דורש, נאה מקיים.

אתם אולי שואלים את עצמכם "מה כל כך גדול בזה? זה הדבר הגדול שהיא חיפשה כל הזמן?!".

בכנות, אני לא יודעת. אבל הגיוני שכן.

התחושה שמשהו בי חסר החלה כשהפכתי מודעת לעצמי ולמשפחתי,

והיא נעלמה כלא היתה בזמן שכתבתי את הפוסט הזה, וכשהתחלתי להפנים את מה שכתבתי בו.

תמיד ידעתי שצריך להתנהג איתה אחרת, אבל אף פעם לא באמת עשיתי את זה.

אף פעם לא באמת קיבלתי את המצב.

אשקר אם אומר שעכשיו אני מקבלת. המצב לא כזה פשוט, אבל אני בדרך לשם, ואני מצויידת בנעלי ספורט איכותיים,

עוד אגיע

בגלל שדרך ההתקשרות שלנו היא מיילים ולא טלפון [אל תשאלו למה], הצעד הראשון שלי היה לשלוח לה מייל בנוסח

"אני יודעת שאת לא תמיד מרגישה ככה, אבל אני אוהבת אותך" הפליא אותה לקרוא את זה.

בשביל לסגור פינות- קבלו את החלק השני למייל שקיבלתי ממנה בשבוע שעבר:

 *** *** ***

חסרה לי היכולת לבכות. ואני לא מדברת על דימעה אחת או שניים [=הזעה מהעיניים], אלא על ממש בכי.

 בכי טוב כזה, משחרר. אבל תקופה ארוכה שפשוט כלום לא יוצא. הייתי רוצה שיצא.

וזה לא מתוך אטימות או המנעות מלחוש תחושות. הייתי רוצה לדעת למה הפסקתי. יש דבר כזה מיכסת דמעות, ואני עברתי אותה?

באופן בלתי רצוני ונשלט, התחליף לדמעות אצלי זה בחילות ו/או סחרחורות ו/או כאבי ראש עד לכדי מיגרנה.

חשבתם פעם למה בוכים כשעצובים? מה הקשר בין עצב למים מלוחים שזולגים לנו מהעיניים? מצחיק לחשוב על זה....

וחשבתם פעם למה בכי נחשב להתנהגות נשית? למה נשים מקבלות לגיטימציה לבכות- וגברים לא? למה בכי נחשב בתרבות שלנו להבעת חולשה?

למה הרבה פעמים כשמישהו מתחיל לבכות, הוא יעשה את כל המאמצים בשביל שאף אחד לא יראה אותו בוכה?

למה נשים מרגישות בנוח לבכות אחת ליד השניה, אבל גברים לא?

ולמה תראו הרבה פעמים אישה שבוכה ליד גבר, אבל לא תראו גבר שבוכה ליד אישה?

הגעתי לעוד תובנה בנוגע למה חסר לי בשביל להרגיש יותר שלמה,

אך זה כבר פוסט בפני עצמו- "עוד תובנות" שיפורסם בהמשך.

[רון ואורי, אתכם במיוחד יהיה מעניין לקרוא את זה. תקבלו שם קצת תשובות]

ספויילר: בפוסט "עוד  תובנות" תקראו איך גבר יכול לדעת שבאמת נוח לי איתו.

ובכיוון ההפוך, הדרך בה אני אוכל לדעת שבאמת נוח לו איתי- היא אם הוא יהיה מסוגל לבכות לידי בלי לנסות להסתיר.

האינסטינקט הראשוני שלי לפעולה יהיה

לתת נשיקה על כל דמעה,

לחבק אותו חזק,

לשים את הראש שלו עלי,

לעטוף אותו, 

לאמץ אותו אל חיקי,

להגן עליו,

לשמור,

לשתוק,

ולהשאר ככה הרבה זמן, עד שירגע.

אחר כך אשב בסלון, אגיד לו לבוא גם, להישען עלי ולעצום עיניים.

אלטף אותו וארגיע.

לא אומר מילה.

צריך לשתוק לפעמים.

שאלה שרבים מחפשים לה תשובה היא מי הם.

ניסיתי לענות על זה בעזרת רשימה של יתרונות וחסרונות.

חיסרון שנזכרתי בו אחר כך והתעצלתי להוסיף לטבלה: מלחיץ אותי כשאומרים לי "אני אוהב/ת אותך",

ולא משנה מי הדובר/ת.אם אני מתעלמת מהאמירה ולא אומרת אותה בחזרה,

זה לא אומר שאני לא אוהבת בחזרה.

זה אומר שנלחצתי. [או שאני באמת לא אוהבת בחזרה.......................... חיחיחיחי]

תכונה מוזרה שאני לא יודעת לאיפה לשייך:

כשאני מתוסכלת מאוד מאוד מאוד ממשהו שאי אפשר לשנות,

אני מתפוצצת מצחוק או לחילופין בוכה כמה שניות.

[סליחה, מזיעה מהעיניים. אני לא בוכה אף פעם]

גם אוהבת ללכלך כשאני מבשלת את האוכל הטעים שלי. זה חלק נכבד מההנאה, ללכלך כמה שיותר את השיש.

רלוונטי בעיקר עם ספגטי, להפוך את השיש והכיריים להכי אדומים שאפשר בגלל שפריצים של רוטב :-).

אם אי פעם תגדלו ארנב, תתנו לו לאכול ספגטי. זה ממש מצחיק וחמוד לראות איך הוא מתלכלך ברוטב ומלקק את עצמו.

גם ענב קטן שלם. זה כל כך מתוק.....

[מתגעגעת לארנב החמוד שלנו. אוף... רוצה הביתה. עצוב .]

הטבלה הזו לא ממצה ולא אומרת, אפילו בטיפה, מי זו איילה.

יש לפחות עוד 100 אנשים בארץ עם אותן התכונות בדיוק, וכל אחד שונה בתכלית מהאחר:

בהכי פשטות שאפשר להסביר- מה שמבדיל אותנו אלו נסיונות עבר,

השקפות עולם כלליות ויישום השקפות אלו בכל מיני מצבים.

*** *** ***

חילקו את בני האדם בחלוקה גסה לשני סוגי אישיות:

     ומה קורה אם יש בי גם וגם באותה מידה?

אני מוגדרת Type C?

או שסוג A נוגד את B, ואז למעשה אין לי הגדרה? כמו שכאשר בסיס סותר חומצה- מקבלים מים?

המתחכמים שביניכם יגידו "מה, ומים זה לא משהו מוגדר??".

אם נכנסים למטאפורה שיצרתי- הם אכן משהו לא מוגדר.

אין להם את התכונות לא של חומצה ולא של בסיס. יחסית אליהם, אין למים תכונות והגדרה.

ואם תרצו להמשיך להתחכם, תגידו "אבל לך יש תכונות- את לא מים".

ואז לא יהיה לי כוח לענות לכם. תחשבו כבר לבד על המטאפורה הזו.

[וייתכן מאוד שאני זו שמנסה להתחכם עם עצמי כדי למצוא הסבר יותר ברור בשביל לכתוב לכם.................]

אם רוצים להכנס יותר לשורש הנקודה שאני כל כך מייחלת להבהיר,

יהיה אפשר להגיד שסוג אחד זה מספר חמש, והשני זה מינוס חמש.

כשמחברים את שניהם מקבלים אפס. הוא לכאורה אינו מוגדר,

הוא סך הכל אפס, אבל יש לו משמעות רבה.

מניחה שתרצו בבנק 1,000 ש"ח ולא 1...

אני זה אותו אפס. תערובת של הרבה דברים שמתערבבים יחד ויוצרים אותי-

את אותו אפס שמעניק משמעות ומשנה את פני הדברים.

רק שעדיין לא פענחתי את אותו האפס, לא פענחתי את עצמי.

הייתי רוצה את היכולת להגדיר מי אני. הייתי רוצה להכנס דרך מנסרה כקרן אור לבנה,

ולצאת מהצד השני מפורקת לגורמים, לכל האורות שאני מכילה, 

רק בשביל שאוכל לראות באובייקטיביות ממה אני מורכבת. ואני מורכבת מאוד.

ואולי לא כדאי?

ארכיאולוגים וחוקרים משערים, על סמך הצלבת עדויות ונתונים שנמצאו במסופוטמיה ומצריים,

שספר התורה נכתב במאה ה18 לפנה"ס.

הוא מעורר המון שאלות עד היום שנשארות ללא תשובה.

אם יצר הסקרנות כלפי אותו ספר קדוש ומסתורי יסופק, יהיה הרבה פחות מעניין לקרוא ולהגות בו יומם ולילה,

כפי שמצווה על המאמינים.

מסקנה עיקרית מהפוסט:

אני נשארת לא מפוענחת, ואתם תמשיכו להגות בי יומם ולילה

[ולא, אני ממש לא משווה את הכתיבה שלי לתנ"ך. קטונתי לידו. זו סתם סיומת  נחמדה לפוסט..]

ככה ינסו לנתח ולפרש אותי גם בעוד אלפי שנים

בסביבות גיל 5-4 נסענו לארוע של משפחה מורחבת במושב.

מאחורי הבית יש להם נדנדת חצר, כזו שמתאימה ל4 אנשים.

ישבו עליה 3: בן דוד שלי [נקרא לו תומר], אחותי השניה ועוד מישהו.

ביקשתי שיעשו לי מקום.

בהוראתו של תומר הם עשו את ההפך, התפרסו יותר על הנדנדה.

לפתע הוא קם ואמר "רוצה לשבת?! תמצצי לי!". [והוריד מכנס ותחתון]

היססתי. זה די מובן שאכנס לשוק מהסיטואציה.

אחותי המקסימה והנהדרת ראתה שאני מתמהמהת, וזירזה אותי.

היא קמה ועשתה כאילו היא יורדת לו, בשביל שאשתכנע ואעשה את זה גם.

יא חתיכת ** **** !! במקום לשמור על אחותך, זה מה שאת עושה??

לא זוכרת איך הגבתי, זה מודחק כל כך חזק בתת מודע.

אני רק זוכרת מה עשיתי אחר כך- נכנסתי אליהם לבית בהיסטריה, מחפשת את ידיה המרגיעות של אימי,

אבל היא היתה עסוקה מידי בשביל להתייחס.

היא לא יודעת מזה עד היום, ואף פעם לא תדע. היחידים שסיפרתי להם אלו חברה טובה מאוד שלי,

ופסיכולוגית מקסימה שהלכתי אליה לכמה פגישות בערך לפני 3 שנים.

פסיכולוגיה זה מקצוע מאוד מרתק, ואם סומכים על המטפל- יש אפקט נהדר לפורקן שמשיגים אחרי פגישה.

עכשיו תבינו, האנשים בחיי האמיתיים בהווה ובעתיד, למה קשה לי להתחבר אליכם באמת.

אם המשפחה לא הגנה עלי, למה שאסמוך עליכם שלא תפגעו בי?

זה לא הופך אותי לאישה קרה ומנוכרת. אני זקוקה לחום, אהבה ומגע בדיוק כמו כולכם,

אם לא יותר, רק שלי לוקח יותר זמן לסמוך על אנשים בשביל להעניק/לקבל את זה,

ולוקח לי זמן עוד יותר ארוך לסמוך על גברים.

רק תבינו את זה, תהיו סובלניים.

נכון שלא עברתי אונס, אלא רק התעללות לייט 9%, אבל גם 9% יכול להשמין ולהעכיר את הנשמה...

לוקח לי זמן לסמוך עליכם, אבל ברגע שזה קורה-

שווה כל רגע.

חשוב לי להוסיף מילה או שניים על פסיכולוגיה.

יש לי הרושם שנוצרה סטיגמה שלילית על אנשים שהולכים לשיחות.

אני רוצה שתדעו שמטופלים אצל פסיכולוג הם אנשים רגילים לחלוטין, יש להם שני עיניים, אף ופה כמו לכולם.

הדבר היחיד ששונה אצלם זה שהם לא יודעים להתמודד טוב עם אתגרי החיים.

חסרים להם כלים ומקורות תמיכה, והם מקבלים אותם באמצעות השיחות.

פסיכולוג טוב עוזר לאדם לראות דברים מנקודת מבט אחרת ולשנות התנהגויות ו/או מחשבות בהתאם.

אנשים בורחים [או לפחות נחים] מהמציאות היומיומית שלהם בכל מיני דרכים.

אחת הדרכים שלי היא לקרוא פוסטים של אחרים. יצא לי להיתקל בהרבה פוסטים בנוסח

"אני מאוהבת עד הגג"//"שונאת אותך, הרסת לי ת'חיים" וכו' וכו',

הרבה פוסטים על זוגיות מוצלחת, או פחות מוצלחת-

וחשבתי לעצמי מה אני מחפשת בזוגיות עתידית, ומה צריך שיהיה בה בשביל שארצה להישאר:

* תחושה שאנחנו יכולים להיות באמת עצמנו- בכל מצב, בטוב ורע.

* הכלה הדדית אחד של השני, של היתרונות והחסרונות כאחד.

* רוצה אהבה ולא התאהבות

* שלא נהייה "כל העולם" אחד בשביל השני.

  [מצפה שכל אחד ישמור על הזהות העצמית שלו. שנהיה שני אנשים, ולא אחד.

   שלכל אחד יהיה את החופש לעשות דברים שעשה גם קודם, בלי לחוש בנקיפות מצפון]

* שנוכל לצחוק על שטויות, ועם זאת לדבר על דברים רציניים

* הפקת הנאה מדברים משותפים, תחומי עניין דומים, השקפת עולם, מערכת ערכים ואמונות פחות או יותר זהה.

כמובן שאין 100% התאמה...

* קבלת השונות הזו מסעיף קודם

* צריכה  להרגיש בטוחה עם אותו אחד, וזה הדבר הכי משמעותי עבורי.

מאמינה שקיימת זוגיות שממלאת את הכל.

 ללמוד לנגן על גיטרה.

 לדעת לשחות.

 לדעת לרכב על אופניים.

 לצייר יפה.

 להיות זמרת בארים .

 לעבור קורס ברמנים .

 לעשות קעקוע.

 לדבר ללא חשש מול קהל ולסחוף אותו.

 למלצר בבית קפה.

 לצאת למשלחת עזרה למדינה פגועה.

 לאמץ ילד ולהעניק לו את החיים הכי טובים שאפשר .

 לגדל יצור מדהים שכזה.

 ;   להתנדב .

 לרוץ מרתון.

 מסע אוהלים מהדרום לצפון .

 לעשות טיול סובב עולם,

 לגור תקופה בחו"ל,

 ולהבין שאין כמו בארץ ,

 לעבור לגור במושב,

 ולרכב באופן קבוע על סוסים.

 + = לאהוב מועדונים, להשתכר ולרקוד כאילו אין מחר [פעמים בודדות,סתם לחוויה].

 לדגמן מידות גדולות,

 להפסיק לשכנע את עצמי שטוב לי ככה,

 לעשות משהו בעניין,

 ולהתמיד לאורך זמן.

הייתי רוצה עוד הרבה דברים,

ואגשים את חלקם,

אך בשורה התחתונה-

הדברים שאני עושה ועוד אעשה בהמשך יהיו למען מטרה אחת:

לחיות חיים מלאי סיפוק, אושר והארה.

*** *** ***

בזמנכם החופשי:

 שומרת אחותי, סרט חובה!!!!!!