http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=831297heCopyright 2026 קרן_אור. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=831297http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=831297&blogcode=14963340<div align="right" dir="rtl">היי לכולם :) שנתיים הבלוג הזה לא פעיל, ובחיי שכבר שכחתי מקיומו. הרבה מים עברו בנהר מאז. נתקלתי בו לגמרי במקרה, ועכשיו אחרי שסוף סוף נזכרתי בססמא שלו- אצרף קישור לבלוג הפעיל (קצת) יותר שלי, למקרה שמישהו כאן עוד מעוניין לעקוב. </div>Mon, 20 Aug 2018 22:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (קרן_אור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=831297&blogcode=14963340http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=831297&blog=14963340http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=831297&blogcode=14753169<div align="right" dir="rtl">היא כבולה. כבולה עם שרשרת מתכת גדולה וכבדה שמשאירה אותה במקומה. מנסה ללכת שמאלה, והשרשרת מחזירה אותה למקום. מנסה ללכת ימינה, אבל היא לא יכולה. מנסה ללכת ישר, אבל היא כבר מלאת חתכים ברגליים מכל הניסיונות. אז נשארת לשבת במקום. מתוסכלת, ממורמרת, עצובה, מיואשת, מוותרת. ומתחילה לחשוב: המלאך שלה לא מפסיק להגיד שהיא תוקפת אותו. והיא מכחישה, כי לא מבינה במה מדובר. היא לא מתנהגת אחרת מבדרך כלל, או שלפחות זה מה שהיא חושבת. והיא לא יודעת מה לעשות עם זה. מתכווצת יותר בפינה, וחושבת בחשש שאולי המצב איתו ככה בגלל שהיא כבולה. הדבר האחרון שהיא רוצה- זה שהוא ירגיש כבול בגללה</div>Thu, 24 Mar 2016 11:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (קרן_אור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=831297&blogcode=14753169http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=831297&blog=14753169http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=831297&blogcode=14360764<div align="right" dir="rtl">פנטזיית ילדות שלי היא לגדל כלב.לפני שבועיים, בשעה טובה, אימצתי פיקינז בן 6. הכל טוב ויפה, הוא נקשר אלי במיידי, מקבל אוכל בזמן, יוצא איתי כמה פעמים ביום לטיול, מקבל הרבה חום ואהבה,אבל...- על כל האנשים האחרים הואמתחרפן ולא מאפשר להם להתקרב אליו.-כשהוא רואה אנשים מתקרבים אלי ומחבקים/מנשקים, הוא משתגע ונוהם. כאילומבקש להרחיק אותם ממני- ובלילות האחרונים החל לנבוח המון בלילות.בלילה האחרון כשנבח, בהתחלה השמעתי לו מוזיקה מרגיעה.כשהמשיך לנבוח, נהמתי עליו בחזרה וחשפתי שיניים באיום- כמו שקראתי בכל מיני מקומות שהסבירו שככה צריך לעשות.הוא המשיך לנבוח.הורדתי אותו לצרכים- אך הוא ממשיך בשלו.אחרי לילה ללא שינה ומורט עצבים, נאבקתי בעצמי לא להרביץ לו.ואז הבנתי.כל החיים שלי קיללתי ותיעבתי הורים שמתעללים בתינוקות שלהם. לא הבנתי איך לעזאזל אפשר לעשות את זה.אני לא מצדיקה את המעשה, אבל עכשיו יכולה להבין.ההורים מנסים כל דרך להרגיע את תינוקם הבוכה, ולא מצליחים. הם חייבים לישון כדי לתפקד בעבודה, ולא יכולים.הם מתוסכלים ממש ורק רוצים שהתינוק יסתום כבר. ברגע של חולשה וחוסר אונים- הם מכים.אני לא מצדיקה את המעשה, אבל</div>Wed, 29 Jul 2015 11:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (קרן_אור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=831297&blogcode=14360764http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=831297&blog=14360764http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=831297&blogcode=14248809<div align="right" dir="rtl">מכירים את זה שבחורף רוצים קיץ, בקיץ רוצים חורף, באור רוצים חושך, ובחושך רוצים אור? השתחררתי מהצבא בסוף יולי. היתה לי תקופה ארוכה של חופש, ורק רציתי לעבוד. לצערי לא הסתדר עם המחלקה שרציתיואפילו לא עם בית החולים שרציתי, אז נאלצתי להתפשרוהתחלתי השבוע לעבוד בבית חולים אחר במחלקה פנימית. קשה לי למצוא את הכוחות לקום מהספה כשאני חוזרת ממשמרת. עכשיו............. אני מתגעגעת לחופש האינסופי הזה. שעשיתי מה שבא לי, מתי שבא לי וכמה שבא לי. לאלו מביניכם שעוד קוראים כאן, ויודעים איך זה להיות במקום שאתם לא כל כך מרוצים ממנו - מה עוזר לכם להחזיק מעמד ולשמור על החיוך? יש רגעים שאני מתחרטת שביקשתי לסיים את שירותי הצבאי, כיאין ספק שמבחינה סוציאלית זה הרבה יותר משתלם. אבל החרטה הזו מופיעה בדיוק לשבריר שניה, וחולפת ברגע שאני נזכרת במחיר הרגשי הקשה שנגבה ממני. ונשאלת השאלה- מה אני רוצה לעשות עם עצמי? (כי אחות באזרחות משלמת מחיר פיזי). ומה אני יכולה לעשות כדי לשפר את התחושה שלי ולהגביר את שביעות הרצון מהמקום שאני נמצאת בו? אתם מכירים את זה? מכירים את זה שבצבא רוצים אזרחות, ובאזרחות</div>Wed, 10 Dec 2014 19:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (קרן_אור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=831297&blogcode=14248809http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=831297&blog=14248809http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=831297&blogcode=14206273<div align="right" dir="rtl">מבחינתי שנה חדשה התחילה ב23/7, כשיצאתי מעבדות לחירות. - לקחתי 3 קורסים בנושא התפתחות אישית. - הייתי 5 ימים עם חברה בבורגס. - חגגתי יום הולדת. - שללו לי לשנה רישיון נהיגה מסיבה רפואית (למרות שהכל בסדר איתי...), בדיוק ביום ההולדת! כמה שעות אחרי שחזרתי לארץ באמצע הלילה! - התחלתי בהליכים של קליטה לעבודה. - התבשרתי שרק בחודש נובמבר אתחיל לעבוד. - מנסה בינתיים בכל יום מחדש לרענן את הידע שלי, אבל אין לי חשק. - רוצה לאכול בריא ולעשות ספורט, וכל פעם משהו אחר מפריע לי. - בזוגיות גם אין חדש תחת השמש. הכל תקוע. וככה קורה שחודשיים אחרי השחרור אני בלי עבודה, בלי רישיון נהיגה, בלי זוגיות, בלי ירידה במשקל, ועם הרבה הרבה תסכול- כי אין את הכוחות לקום ולשנות. מקווה שהאופטימיות תחזור כשדברים יתחילו להשתחרר. * רוצה להגיש ערעור על שלילת הרישיון, אעשה זאת בשניה שאקבל בדואר את הסיבה לשלילה. * רוצה לשחרר את תחושת התקיעות. אתחיל בביצוע הליכה עוד שעה. גם אם בסוף לא ארד במשקל, לפחות ארגיש יותר טוב עם עצמי לכמה שעות. * עבודה.... לדברים טובים צריך לפעמים לחכות. * זוגיות......................</div>Fri, 26 Sep 2014 17:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (קרן_אור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=831297&blogcode=14206273http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=831297&blog=14206273http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=831297&blogcode=14166191<div align="right" dir="rtl">גיל 18- מסיימת תיכון ומתחילה מסלול עתודה. גיל 21- מסיימת תואר, ומתגייסת. גיל 24- נכנסת לקבע גיל 27- אמורה להשתחרר כמעט בת 25 מהיום שהתגייסתי יורקת דם, ורק מחכה לשחרור. ווואלה.....ניכו לי שליש על התנהגות טובה. רציתי לכתוב שהיום גזרתי חוגר, אבל לא הרשו לי לגזור אותו.... כל כך חיכיתי ליום הזה, ואני שמחה מאוד. אך עם זאת מרגישה ריקנות, בילבולוחוסר אונים. 4 שנים של שירות צבאי חלפו כלא היו, ועכשיו צריך להתרגל מחדש לאורח חיים שונה לגמרי................ מרגישה אבודה, אך מברכת על המהלך. לא יותר שוטרת, גננת, שופטת, פסיכולוגית, עובדת סוציאלית וכל בעל מקצוע אחר שהוא לא מה שאני אמורה ורוצה להיות. ייאי מי</div>Wed, 23 Jul 2014 20:19:00 +0200nobody@israblog.co.il (קרן_אור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=831297&blogcode=14166191http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=831297&blog=14166191http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=831297&blogcode=14125742<div align="right" dir="rtl">אחותי הקטנה תסיים בעוד כשבוע מכינה קדם אקדמאית, והיא תעזוב את המעונות. זה הזכיר לי שכשסיימתי את התואר שלי התרגשתי מאוד מהחזרה הביתה. כל כך התרגשתי, שכתבתי שיר ללחן מוכר, והתאמתי אותו למצבי. מצאתי את השיר בהיסטורית הפרסומים: http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=831297&amp;blogcode=11942399 קראתי, והתמלאתי געגועים. געגוע לשנים רבות שהייתה לי כמיהה רבה לכתוב כאן. יש לי את הבלוג כמעט 5 שנים. לא יכולה לדעת בוודאות ממתי הוא קיים, כי מחקתי את הפוסטים הראשונים. והרבה מהם. געגוע לכמיהה לשנות עיצובים בכל שבוע. התעסקתי בכך שעות, ונהנתי מכל רגע. געגוע לרעש שהיה סביב הבלוג שלי. למרות שהעברתי מספר פעמים כתובות שלו, היו לי כ100 כניסות ביום ותגובות רבות. (עכשיו בקושי כניסה אחת בחודש..) נהנתי לקרוא ולהגיב אצל אחרים. התענגתי מיצירת שרשורים בתגובות. חימם את ליבי הדאגה והאכפתיות מצד הקוראים הקבועים. אך הכל השתנה מאז שהתגייסתי, בספטמבר 2010, לפני 3 שנים ו8 חודשים. נכנסתי לסחרור של החיים האמיתיים שלווה בירידה דרסטית בכמות הזמן הפנוי. כתוצאה מכך בהתחלה רק כתבתי, והפסקתי לקרוא א</div>Sat, 31 May 2014 01:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (קרן_אור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=831297&blogcode=14125742http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=831297&blog=14125742http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=831297&blogcode=14067153<div align="right" dir="rtl">בדיוק היום לפני שנה התחלתי לקבל ימי מחלה לאחר שהובהלתי בדחיפות למיון בגלל גוש בראש. והיום, באותו תאריך, אני מאושפזת. מגניב!! עדכון 21/4: עדיין באשפוז. עד מתי מרץ 14' ?</div>Tue, 18 Mar 2014 07:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (קרן_אור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=831297&blogcode=14067153http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=831297&blog=14067153http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=831297&blogcode=14006594<div align="right" dir="rtl">כתבתי את הפוסט הזה: וחשבתי לעצמי שיהיה מצחיק לכתוב פוסט יעדים נוסף לפני שאסכם את זה אז.............. 1. עברתי טסט. אומנם רביעי, אבל עברתי. 2. ממשקל השיא שלי ירדתי 7 קילו. 3. העניין בהחלט מתקדם. 4. אין לי מושג על איזה חוב דיברתי...................... 5. לאחרונה נכנסתי לקבע, ועל כן התחלתי לחסוך. 6. עדיין מתלוננת, אך פחות באופן משמעותי. 7. בהחלט כבר אני במרכז. הפנמתי כי לא אוכל להמשיך לדאוג ולטפל באחרים, אם אני לא אהיה במצב של well being והרי יעדים מטרות לשנה אזרחית זו: *לרדת עוד 10 קילו, וזהו. באמת שזהו. * לקנות רכב * לחסוך סכום התחלתי על מנת לשכור דירה * לבסס את מערכת היחסים * לחזק את הקשרים עם חברים שלי * לשפר את היחס שלי לאחותי עם פיגור שכלי ואוטיזם (כבר בהליכי ביצוע משמעותיים) אז- יאללה. לעוף על זה!</div>Wed, 01 Jan 2014 21:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (קרן_אור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=831297&blogcode=14006594http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=831297&blog=14006594http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=831297&blogcode=13970401<div align="right" dir="rtl"> הזמר המפורסם זה לא אייל גולן, זה אבי ביטר.. והוא לא בעל קטינה , הוא בלע קטינה. וזה גם לא הייתה קטינה זאת בכלל הייתה קייטנה שלמה!! # הפוסט נכתב בהומור מוחלט וללא קשר למציאות.אנא התייחסו אליו בהתאם#</div>Wed, 20 Nov 2013 18:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (קרן_אור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=831297&blogcode=13970401http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=831297&blog=13970401