אם מישהו היה שואל אותי אילו יכולות הייתי רוצה, זה מה שהייתי עונה:

• לקרוא מחשבות באופן בררני [=סלקטיבי. רק לאנשים סצפיים שאני בוחרת ברגע נתון]
• יכולת להקפיץ את עצמי ממקום למקום, כמו שהראו בסרט Jump.
• יכולת להפוך ל"רוח רפאים" לזמן מוגבל לפי רצוני, ולשוטט בין כולם [בין אם בהליכה או בתעופה]

מה אתם.....

[פאוזה דרמטית]

הייתם רוצים?

מפחדת להתקרב,

מפחדת להיחשף,

מפחדת להיפתח,

מפחדת להתאהב,

מפחדת להרגיש,

מפחדת להתאכזב,

מפחדת ליפול.

מפחיד אותי לסמוך על מישהו ולהיות לגמרי אני איתו, ואחר כך להבין שזו היתה טעות.

מפחיד אותי לדעת שמצפים ממני להרבה כאדם וכבת זוג, ושבסוף יתאכזבו ממני.

למה הכל חייב להיות מורכב כל כך?

אף פעם לא היה לי חבר, זה לא הזמן שלי-

אך כשזה יקרה, לדעתי אהיה בת זוג מצויינת.

אבל זה לא הזמן שלי,

לפחות לא בחצי השנה הקרובה.

*** *** ***

תגידו,

נכון שלא ידעתם שיש דבר כזה קניבליזם צמחי?

מחשבות שמלוות אותי כבר שנים:

אנחנו גדלים, רוכשים חברים, לומדים, עובדים ומקימים משפחה.

מגיע שלב שמרבית הקיום סובב סביב אחזקת המשפחה,

מידי פעם מתפנקים עם יציאה או משהו כזה.

ו....?

מה אז?

אני פשוט מסרבת להאמין שרק בשביל זה אנחנו פה [בלי לזלזל..].

חייבת להיות מטרה חשובה יותר שלשמה אנחנו קיימים,

מחפשת סיבה להיותי חיה ונושמת.

אומר לכם בכל הכנות- אם אותה מטרה עילאית אינה קיימת, לא יהיה לי איכפת אם יגיע סוף העולם.

ובנימה זו, עופו לי מהעיניים ולכו לראות סרט מהמם שקשור בנושא, הנבואה עם ניקולאס קייג'- קישור לצפייה ישירה.

אם בא לכם לקרוא תקציר קודם, קפצו לפה.

תהנו  

הייתי היום בשתי הרצאות העשרה שעניינו אותי,

הראשונה של רייצ'ל ספקטור שדיברה על בריאות ודרכים שונות להיפטר מעין רעה,

והשניה של דוקטור אחר. הוא אמר שאדם שלא מאמין באלוהים הוא לא מפותח תרבותית.

דיברתי איתו אחרי השיעור והצגתי טיעונים נגד. אני מגדירה את עצמי כאתאיסטית,

ובשם כל האתאיסטים אומר שאנחנו רואים את עצמנו כבעלי תרבות.

לפי איך שאני רואה את הדברים, עצם העובדה שאדם חושב על דברים מעבר,

מנסה להגיע לתובנות בנוגע ליקום, ולא מוצא הסבר דתי- מוכיח שיש לו מודעות והסתכלות מעבר,

וזה אחד הקריטריונים להגדרת התרבות.

לא הגענו להסכמה, וזה בסדר. על אמונה לא מתווכחים.

בהרצאה של רייצ'ל היא ביקשה מסטודנטים להציג חפצים בעלי ערך לתרבות שלהם.

היו כאלו שהציגו תנ"ך, קוראן, סרט אדום שקושרים ביד כנגד עין רעה ועוד כל מיני חפצים.

הקשבתי להם, הם דיברו על איך נוכחות אותו חפץ עוזרת להם להתמודד עם מצבים בחיים, שואבים משם כוח.

הקשבתי, והדבר היחיד שחשבתי עליו באותו הרגע היה שגם אני רוצה.

גם אני רוצה להאמין במשהו, להאמין שיש משהו שנותן לי כוח ושתומך בי.

גם אני רוצה לחשוב שיש עוד מקורות שמחזקים אותי מעבר לעצמי,

להרגיש שיש כוח גדול ממני, יישות מסתורית שדואגת שהכל יסתדר בסוף.

ותשובה מדעית ומוכחת  לשאלה שבכותרת, לצערי, אף פעם לא אקבל.

[אנא אל תכתבו בתגובות טיעונים לקיום האל, מטרת הפוסט אינה ליצור ויכוח דתי-

אני מקבלת איש איש ואמונתו, ומצפה שזה יעבוד ככה גם בכיוון ההפוך ]

יש לי שתי אחיות גדולות,

הבכורה בת 28 עם פיגור שכלי ואוטיזם,

השניה בת 26 עם סכיזופרניה פרנואידית.

אחר כך מגיעות אני ואחותי הקטנה.

כשתפרצה אצל אחותי השניה המחלה שלה, אני הייתי הקורבן.

כלפי הופנה התסכול שלה, שכלל אלימות נפשית על בסיס יומי,

אמירות בנוסח "את לא שווה כלום, את שארית של היקום, זבל יותר חשוב ממך".

בת 6, צריכה לשמוע את זה כל יום, מאמינה לכל מילה, ואף אחד לא יודע.

אף אחד לא עוזר.

היום אני בת 20, הרבה עבר עלי. התמודדתי והתגברתי על המון דברים.

אני בכנות יכולה להגיד שבזכות כל המשברים שהתגברתי עליהם,

הפכתי לאדם איכותי עם המון מעלות.

הפכתי לאדם מבין, מקבל, מתחשב ובלה בלה בלה.

אך זו לא הפואנטה של הפוסט, להתפאר לאילו הישגים הגעתי בחיי.

הפואנטה בפוסט היא הפוכה, להראות דווקא את הנקודה החלשה שלי,

את הפינה האפלה שרודפת אותי מידי יום ומאיימת להחזיר אותי אחורה.

את הפינה שמזכירה לי כל פעם מחדש שאין לי מקום בעולם.

את הפינה שהוטמעה והוטבעה בי מגיל צעיר, ומסרבת לעזוב.

את הפינה שאני לא מצליחה להתמודד איתה, שאומרת שאני אדם מיותר.

זה הקושי הכי גדול שאני מנסה להתגבר עליו בשלב זה של חיי,

זו הפינה האפלה שלי.

[טוב, תשמעו, חפרתי לעצמי איתה כבר יותר מידי זמן- נראה לי שהגיע הרגע לשחרר.

מספיק להשליך את הכשלונות שלי על הנקודה הזו....

ביי ביי, פינה אפלה, שלום ו(נקווה) שלא להתראות]

התהלכתי לי עכשיו בעיר ופגשתי שכנה שאמרה לי "יאאא, איך רזית!!".

הייתי אומרת תודה והולכת, אם זה היה נכון.

לפני כמה ימים שכן אחר אמר "יאאא, איך שמנת.!!"

אז הרשו לי להגיד לכם, שכנים יקרים,

לא רזיתי ולא שמנתי.

אני שומרת על אותו משקל כבר המון זמן, על אותו מבנה אגסי עם אגן ירכיים מלא.

זה מה יש, זה הגוף שלי. אני חיה איתו בשלום [חלקי], אז כדאי מאוד שגם אתם תתחילו.

אם, חלילה, ישבני המלא מפריע בעיניים למישהו מכם, פשוט אל תסתכלו.

יש מסביב מלא רזות וחטובות אחרות, תסתכלו עליהן.

אני מלאונת, תמיד הייתי ותמיד אהיה, ולא משנה כמה ספורט אעשה וכמה אוכל נכון.

במקום להעיר לי על הגוף שלי, עדיף שתגידו:

-"איילה, כיף לדבר איתך"

-"איילה, את מאוד מעניינת"

-"איילה, יש לך תאוריות חכמות"

-"איילה, את מעלה בי חיוך כל יום".

אלו הדברים שאמורים להגדיר  את האדם, ולא מבנה גופו.

אז בבקשה, תפסיקו להעיר לי על הגוף שלי.

בבקשה תבינו שאף פעם לא אהיה, ואני גם לא רוצה להיות כמו הדוגמנית מימין

[שדרך אגב, היא עברה עריכת פוטושופ כמו דוגמניות רבות אחרות. נשים אמיתיות לא נראות ככה!].

יותר מאפיינת אותי האישה משמאל, רק שאני לא בלונדינית...

ועכשיו אני אוכלת בהנאה טילון שוקולד ענק. עם עוגיות. ונוגט.

בהתחלה מתעלמים, כי מבינים שהצד השני עסוק/עייף/רוצה לעשות דברים אחרים וכו'- וזה בהחלט לגיטימי ומקובל.

לאחר שהתדירות ממשיכה לרדת, נשאלת השאלה הבאה:

האם לשאול לאיפה נעלם הצד השני ולדבר על זה קצת, או שפעולה זו תתפרש כמעצבנת וחופרת?