ביקשתי ממנה שתכנס למשרד שלי. היא נלחצה. כנראה ביקשתי שונה מתמיד.

סגרתי את הדלת. ביקשתי שתשב. התיישבתי גם. והתחלתי.

" כשמגיעות אלייך שמועות על אנשים שעוזבים, את מיד באה לוודא איתי. למה לא באת הפעם?"

כמעט וזלגה לי דמעה.

"אני שואלת רק על אנשים שרוצה שיעזבו. בנוגע אלייך, קיוותי שזה סתם דיבורים".

עברה עלי שנה מאוד קשה בתפקיד הזה. כל יום היה בגדר הישרדות.

כיף כמעט ולא היה, אך לקחתי מכאן הרבה שיעורים כיצד למלא את התפקיד הבא טוב יותר.

אין יותר מקום להרהורים האם אני רוצה לעזוב או בוחרת להלחם.

הוחלט בשבילי. לא יודעת לאן מעבירים אותי מכאן.

עצב מהול בתחושת הקלה..