בשבועות האחרונים נתקלתי בכמה וכמה בלוגרים שכתבו על עד כמה טוב להם להיות אאוטסיידרים, ושלא בא להם לשנות את המצב.

לי נראה שזה ניסיון שכנוע עצמי, רוצים להרגיש יותר טוב עם עצמם.

בתור מישהי שונה, אני לא מצליחה להבין מה טוב בזה.

אז נכון, יש לי רמת אינטליגנציה גבוהה והמון רגש, מצפון, איכפתיות ואהבת הזולת, ותמצאו אותי ב99% מהזמן חייכנית ונחמדה,

אבל מה זה שווה כשאני:

- האחרונה שהזמינו אותה למשחקים בבית הספר

- כמעט תמיד ישבתי לבד בהפסקות

- לא משתלבת בצחוקים של מרבית האנשים

- לא מצליחה למצוא חברים חדשים מאז התיכון

- שומעת בנות אחרות על איך שיצאו ובילו בשישי, כשאני הייתי תקועה בבית מול הטלויזיה.

- בקושי מדברת בטלפון, כי כמעט ואין עם מי.

כל הזמן דואגים להרגיע אותי ולומר שבסוף אמצא אנשים ברמה גבוהה כמוני, ושאני מתקשה חברתית רק בגלל שאני איכותית יותר.

מקשיבה לדברים האלו, ומתה להתפקע מצחוק (ומבכי במקביל).

הייתי נותנת הכל, הכל, הכל,  בשביל שיקחו ממני את ה"איכותיות" הזו, ויתנו לי חברים טובים, אושר והנאה מהחיים.

הייתי מוותרת על הבגרות המיותרת שקיבלתי בעל כורחי, העיקר שלא אצטרך להיות כבדה ורצינית כמו סבתא בת 80.

מתערבת איתכם שאפילו בגילאים האלו אנשים עושים יותר כיף ממני...

ואולי גם המחשבה שאני איכותית היא סתם בשביל להסוות את העובדה שאני.. חריגה.