1. הסוג שתמיד יהיה מוקף אנשים אחרים

2. הסוג שתמיד יתבודד

3. הסוג שלא שייך לשום מקום, תקוע באמצע בין שני הסעיפים הקודמים

תמיד הייתי בסוג השלישי:

אנשים  שיש להם המון דברים להגיד, אבל ממעיטים.

אלו שמסתגרים ומתבודדים מחוסר ברירה, למרות שהיו רוצים אחרת.

ההזדמנות לשינוי אצל אנשים כמוני, היא רק כאשר משנים מסגרת.

עליתי לכיתה י"א, תלמידים אחרים מאשר שנה שלפני- ופה היתה הפריצה שלי.

זרחתי ופרחתי כמו שלא היה מעולם, הרכבתי לעצמי חבורה שבפעם הראשונה בחיי אני זו שהיתה הדבק המקשר בין כולם.

הביטחון העצמי התחיל לעלות.

סיימתי תיכון, התקבלתי לעתודה, עברתי לגור במעונות הסטודנטים והכרתי שם עוד מלא אנשים.

המשכתי להיפתח ולצבור ביטחון. אבל משהו קרה בדרך. החבורה שלי מהתיכון התפרקה לאט לאט כשכל אחד הלך לכיוונים משלו,

ולא הצלחתי לבנות חבורה חדשה במהלך הלימודים, בגלל שכל אחד דאג לתחת של עצמו.

זו היתה ממש מלחמת הישרדות.

שוב התחלתי להרגיש לבד.

אבל רגע... הצבא לפניי. עוד שינוי מסגרת.

התחלתי טירונות בספטמבר האחרון, ושם... שם היה לי כיף מבחינה חברתית. הגיע שלב שגם שם הפכתי להיות חלק מחבורה,

ואם היינו מקבלים עוד קצת זמן, היינו נשארות חברות גם אחר כך.

הגעתי למהלך השירות הסדיר שלי, כולי התרגשות וציפייה להכיר אנשים חדשים וסוף סוף להיות חלק ממשהו,

ושוב קיבלתי סטירת לחי מהחיים. אני משרתת בתוך מתקן אזרחי בלי גישה לאזרחים, ורואה כל יום את אותן

חיילות שאין לנו נושאי שיחה משותפים. אנחנו בראש אחר לגמרי. ממש לגמרי.

וכל מהלך החיים שלי גורם לי לחשוב..

הייתכן שפשוט נועדתי להיות לבד, ואי אפשר לשנות את זה?