אתם רואים את התמונה הזו?

אם הייתם שואלים אותי לפני כמה חודשים איך אני מתארת את עצמי,

הייתי אומרת שאני עשויה משברים שברים שאספתי ויצרתי מהם צורה.

הייתי אומרת שלמרות שכל השברים אסופים ומודבקים, אסור לגעת בהם, כי הדבק חלש. 

ואסור אפילו לחשוף אותם לקרני אור- כי הם ישברו שוב.

היום אני מבינה שעברתי עוד תהליך, קפצתי עוד מדרגה:

חיזקתי את החיבורים ככה ששום דבר בעולם ואף אחד ביקום לא יחזירו את הכד למקורותיו,

לא קיים הדבר שיפרק וישבור אותי בחזרה.

בקרוב אהיה באמת מוכנה לצאת לעולם, עם כל מה שמשתמע מזה.

נשאר לי רק להבין עוד כמה דברים:

ואחד מהם הוא שיש לי מקום בעולם הזה, שאני לא מיותרת, ושיש לי מקום בחיים של אחרים.

ההיגיון שלי מבין את זה, אבל הילדה בתוכי, שאני אוהבת לקרוא לה לולי, לא מבינה.

היא עברה המון דברים קשים בחיים שלה שאחרים אפילו לא יכולים לדמיין,

וכל הדברים האלו גרמו לה להאמין בכל הכוח שהיא דחויה, לא רצויה, לא מוגנת ומאוד מאוד מאוד שברירית ומיותרת.

לולי, יקרה שלי, אין יותר מקום בחייך למחשבות כל כך לא נכונות ולא מבוססות כמו אלו,

נראה לי שנתתי לך מספיק דוגמאות שמוכיחות את זה.

אני אוהבת אותך, ואגן עלייך- תמיד