דיברתי איתכם על משהו שחסר לי בשביל להרגיש אדם שלם,

ובסוף הפוסט אמרתי שיש עוד משהו כזה.

הדבר הנוסף שחסר לי הוא היכולת לוותר על כל מנגנוני ההגנה שפיתחתי בעל כורחי עם השנים.

בכל חשיפה יש את הפחד מדחייה.

הפחד הזה כמעט ואינו קיים אצלי בעולם האינטרנט, בגלל זה כתיבה פה כל כך קוסמת לי ואני מתעקשת בנחרצות יתר להגן על אותה הווירטואליות.

אבל במציאות אני יותר סגורה. קשה לי לוותר על חומות ההגנה, קשה לי לתת לכם את המפתחות.

בגלל ניסיונות עבר ודברים שאחותי השניה עשתה לי במשך שנים, אני מפחדת אנושות מדחייה חברתית,

ולכן שומרת על המפתחות לליבי מכל משמר ומנהלת לרוב קשרי יום יום שטחיים בלבד.

מעטים הם האנשים שהצליחו להכנס אלי, אפילו בלי שארגיש.

אותם האנשים הם אנשים מאוד מיוחדים בעיני, ואני רוצה להאמין שזה גם הפוך- שאני מצאתי את המפתחות לליבם, ושגם אני מיוחדת ונדירה בעיניהם.

אלו האנשים שנשארים קבועים בחיי, והלוואי וילוו אותי לנצח.

בשביל להרגיש שלמה אני צריכה להעתיק את הפתיחות שיש לי כאן לעולם האמיתי, עם יותר אנשים.

אני לא אומרת לפרסם את כל ציפורי הנפש שלי בשלטי חוצות, כי זה יהיה ממש טימטום,

אבל קצת יותר פתיחות בהחלט לא תזיק.

התפתחות אישית אמיתית צומחת בדיוק מהדברים שקשה לנו לעשות,

אבל אנחנו נאבקים ועושים אותם בכל זאת. עומדים מול הפחד, ומתמודדים עם החששות והמחסומים.

ולכן המקום הכי טוב שבו אוכל להתאמן בשבירת מגני הלב שלי יהיה בכניסה למערכת יחסים.

ופה, בדיוק בנקודה הזו, קיים פרדוקס.

מצד אחד אני לא רוצה להכנס למערכת יחסים עד שארגיש יותר שלמה עם עצמי,

אך מצד שני זה מה שיכול לתרום ליצירת אותה שלמות אישית.

הדרך היחידה בה כל זה יסתדר- זה אם אכנס לזוגיות כשאני לא באמת שלמה,

שאתפשר על הסטנדרטים העצמיים שאני מצפה מעצמי שיתקיימו לפני כן.

משהו שקרה לי אתמול חידד אצלי את הנקודה. אני רוצה להרגיש חשובה למישהו שהוא מחוץ למסגרת המשפחתית.

להרגיש שצריכים אותי, שרוצים להיות איתי, להתייעץ איתי, סתם לדבר, סתם לשתוק.

עצם היותי משמעותית עבור אנשים, הופכת את עצמי ליותר משמעותית עבורי.

כמו למשל זהב או יהלום. הם כשלעצמם לא שווים כלום. הם הופכים שווים משהו כאשר החברה והכלכלה העולמית מגדירה אותם כשווים,

הכל עניין של היצע וביקוש. אם ברזל היה נדיר, הוא היה שווה ערך- ולא זהב/יהלום.

לא יודעת אם אני נדירה או לא, אבל מהדוגמה הזו אפשר להבין את תרומת הסביבה לקביעת הערך שלי.

3 סיבות עיקריות למה לא אקיים את תוכן הפוסט כבר עכשיו:

       1. אמלא תחילה את תוכן הפוסט הקודם "הבנתי.." . שינוי יעיל עושים בהדרגתיות, או לא עושים בכלל.

       2. לא מרגישה מסוגלת להתמודד עכשיו עם הפחדים שכרוכים בוויתור על חומות ההגנה. לא מרגישה חזקה מספיק בשביל זה.

       3. מילוי תוכן הפוסט מחייב ממני עבודה פסיכולוגית עם עצמי שתיקח זמן רב. לא מתאים לי לעשות דבר שכזה דווקא בסמסטר האחרון וההכי עמוס.

[אורי, עכשיו זה קצת יותר מסתדר לך? אתה מבין שאין סתירה בין הטיעונים שלי ושהם שזורים אחד בשני?]

יש לציין שכשאפתור את הנקודה הזו בחיי, זה לא יהיה תהליך פשוט עבורי.

הוא ידרוש מעצמי השקעת עבודה מרובה והרבה כוחות, ולא כל גבר יוכל לעמוד לצידי בתהליך הזה בלי להישבר באמצע:

כי לא על כל אחד אני יכולה לסמוך, ולא כל אחד מספיק חזק בשביל לא ללכת לאיבוד בתוכי.

אני לא אומרת שגברים הם חלשים, חלילה. אני אומרת שבשביל להצליח איתי, צריכים תכונות ויכולות מאוד ספציפיות, ובעיקר המון סבלנות והבנה.

רק מי שבאמת באמת באמת יאהב אותי [ופה נכנסת השאלה מהיא בכלל אהבה? איך מודדים אותה? מה זה "באמת באמת יאהב"??], יוכל לעשות את זה.

 כי הוא יראה את התוצאה הסופית לנגד עיניו, זה יהיה קו מנחה עבורו.

לא מסוגלת להכנס לאינטימיות ריגשית וגופנית עם כל אחד.  תהליך הבחירה עצמו יקח תקופה לא קצרה.

עובדה קיימת שמקשה על המצב עוד יותר היא שבנים בגילי לא יכולים ולא רוצים להכניס ראש בריא למיטה חולה.

למה להם להתעסק איתי, כשיש בחורות קלילות כל כך ונטולות תסביכים בחוץ?  בנות שלא מצריכות השקעה והתמדה?

אני לא קלילה בכל הנוגע למכשולים שאני צריכה לעבור, זו אני, והכל בא בעסקת חבילה.

אבל שווה להשקיע בי, ומעטים אלו שרואים את זה.

[רון, התפלאת בפוסט הראשון (הועבר לטיוטות) מהמעשה שעשיתי.

הוא נבע מאותו רצון לתקן את עצמי, את אותה החוויה שסיפרתי עליה בפוסט על ההטרדה.

 בער לי להיפטר כבר מהמועקה הזו של אותו סיפור, כי הרגשתי שזה תוקע ומעכב את ההתפתחות שלי.

 אז בחרתי את האדם שהכי היה נראה לי לנכון באותה התקופה לסמוך עליו. היה לי קשה, פחדתי כמעט כמו שלא פחדתי בחיים, אבל עשיתי את זה.

לא בהצלחה יתרה, כי מראש העדפתי לבחור מישהו שיצא לי מהחיים מיד אחר כך- וזו היתה אחת הטעויות הגדולות שלי.

אבל זה היה ניסיון להתגבר, ואני כמעט ולא מתחרטת. הדבר הטוב שלקחתי מאותו הערב זה ההבנה שאני מוכנה לעמוד מול הפחדים שלי.

השאלה העיקרית היא רק עם מי , ומתי. עוד דבר טוב עבורי שיצא מאותו הערב זה פתיחת הבלוג הזה. הוא תולדה עקיפה].

*** *** ***

נקודה נוספת שחסרה לי וקשורה לתוכן הפוסט הזה: אני רוצה להיות מסוגלת לשמוע את המילים "אני אוהב אותך" בלי להלחץ.

ביום שיהיה מישהו שיגיד לי את זה, והוא יראה שאני רגועה ושלווה, ואפילו מסוגלת להגיד את זה בחזרה

[אם אמרתי מיוזמתי, אז בכלל הגענו לזמנים טובים!]

את הניסוח המדוייק הזה, ולא משפטים מסביב כמו "אני מתה עלייך", "חולה עלייך" או רק "גם אני",

הוא יכול להיות באמת בטוח שכל המחסומים שלי מפניו התפוררו ונעלמו.

הוא יכול לדעת ולהיות בטוח בטריליון אחוזים שאני סומכת עליו בעיניים עצומות,

שאיפשרתי לו להכנס לפינה הכי עמוקה וכמוסה שיש לי בלב, ושהפכתי מצדפה לפנינה אמיתית.

צריכה את הכוח לשנות את מה שצריך לשנות, את שלוות הנפש לקבל את מה שאי אפשר לשנות, ואת החוכמה להבחין ביניהם.