זה קשה לאבד מישהו,

מישהו שאוהבים,

מישהו שמעריכים,

מישהו שמשמעותי עבורנו,

מישהו שמעשיר לנו את חיי היום היום.

אנחנו מאבדים המון דברים בחיים,

ונשארים עם תחושת ריקנות שמתאמצים בכל יום מחדש למלא,

אבל כל דבר שמכניסים לשם נשאב במהרה,

כמו חור שחור.

אנחנו מאבדים המון דברים,

 ואיתם גם חלק מהאמונה,

האמונה שיהיה בסדר*.

אומרים שעם הזמן זה עובר,

אומרים שמתגברים.

אומרים שמסתכלים קדימה ועוברים הלאה.

אבל אף אחד לא אומר את האמת-

שזה אף פעם לא עובר.

שתמיד נרגיש גוש חונק בגרון,

ותמיד נתקשה לנשום,

ותמיד יהיו את הדמעות האלו שלא מצליחות לצאת החוצה.

ותמיד נחשוב על זה כשקמים בבוקר,

עד שהולכים לישון.

והרבה פעמים גם בתוך החלומות.

זה קשה לאבד דברים בחיים,

על אחת כמה וכמה אם מדובר בבנאדם אהוב,

וכולם מפחדים להודות באמת המרה-

שהלב לא יתרפא,

שתישאר צלקת ענקית, כואבת לנצח,

ושההרגשות האלו לא יחלפו לעולם.

כלום לא נצחי בעולם.

לא אהבה, לא שמחה, לא כבוד, לא הערכה,

לא שנאה, לא עצב ולא כעס-

רק המוות, והכאב שהוא גורם.

משפחות שכולות, ליבי איתכן.

קל להגיד וקשה לעשות,

אבל החזיקו מעמד-

אולי עוד יגיעו ימים יפים יותר..

* רוצה להשחיל כמה מילים על הצירוף "יהיה בסדר".

זה אחד הדברים שאני הכי שונאת בעולם לשמוע מאנשים.

נכון שרק מנסים לעודד, אך מתקבל האפקט ההפוך.

איך אתם יודעים שיהיה בסדר? אין לכם מושג מה יהיה בהמשך.

ואם הדברים דווקא יחמירו?

אל תגידו משהו שאתם לא יודעים בוודאות, משהו שאתם לא יכולים להבטיח שיקרה.

תגידו דברים אחרים, כמו "קשה לך, אני מבינ/ה. תדע/י שאני כאן לעזור במה שתצטרכ/י".

או למשל "אוי, חמוד/ה שלי, בוא/י לחיבוק גדול" [ואז עוטפים את האדם בחיבוק פסיבי ענק ושותקים]

תגידו ותעשו כל דבר אחר, אבל אף פעם, אף פעם אף פעם [ושוב- אף פעם!] אל תגידו שיהיה בסדר.

ואם אין לכם משהו אחר להגיד, תשתקו. לא תמיד צריך מילים, ולא תמיד צריך לנסות לדובב ולראות מה הסיפור.

שתיקה המון פעמים אומרת הרבה יותר. צריך להיות חזק בשביל לדעת לשתוק.

ועכשיו מגיע תורנו לשתוק, כי התמודדות עם שכול זה ללא ספק הדבר הכי קשה ובלתי אפשרי שיש בעולם.

זה לא משהו שנזכרים בו פעם בשנה, ביום הזיכרון, אלא משהו שמרגישים תמיד:

מרגישים את האובדן בכל שניה, דקה, שעה, שבוע, חודש ושנה,

בקיץ; בחורף, באור; בחושך, ברעש; בשקט.

ועדיין אסור להגיד שיהיה בסדר.

פשוט.. אל תגידו.

שירים שמנסים להביע את הכאב. הם לא מצליחים:

רקמה אנושית אחת/ חווה אלברשטיין

כמו צמח בר/ חווה אלברשטיין [תלחצו על "נגן שיר" בצד שמאל למעלה]

החיטה צומחת שוב/ חווה אלברשטיין

אחי הצעיר יהודה/ אהוד מנור

כל כותב שמכבד את עצמו מציג גם דעות שנוגדות את אמונותיו.

SignedForLife מאמין שצריך להגיד שיהיה בסדר, כי זו אמרה מעודדת.

כנראה שלא כולם מתעודדים מאותם המשפטים