לכל הקוראים שמצטרפים אלינו זה עתה, קבלו תקציר אירועים:

אני בת שלישית מתוך 4, עתודאית בת 20 וחצי שמסיימת השנה תואר ראשון וגרה כבר מגיל 18 מחוץ לבית.

אחותי הבכורה מאובחנת עם פיגור שכלי ואוטיזם בתפקוד גבוה, ואחותי השניה עם סכיזופרניה.

[לקריאה קצרה נוספת].

אני מנסה להבין נקודה שמציקה לי שנים:

למה אני מרגישה שמשהו בי חסר.

ונראה לי שהבנתי.....

אז מה בעצם קרה:

סופ"ש שעבר סגרתי שבת לבד במעונות [גם השבוע /, וגם בעצמאות]

מצב הרוח שלי היה יציב ומרומם, עד שקיבלתי מייל  מאחותי הבכורה ביום שישי בערב.

בן רגע נעשה לי עצוב מאוד, אין מילים לתאר את היגון שהשחיר לי את הלב.

נשאלת השאלה "מדוע??". זה סך הכל מכתב געגועים מאחות. זה אמור לשמח אותי שיש מי שמתגעגע.

אז זהו- שלא. יש כאן משמעויות עמוקות מתחת לפני השטח שהייתי צריכה קצת זמן בשביל להגיע אליהם.

מצד אחד קשה לי בחברתם בגלל הקשיים שנובעים מהמצב, אך מצד שני אני צריכה משפחה.

הכוונה היא לא למובן המילוני של משפחה,  אלא למובן הרגשי- לדעת שיש אנשים שאיכפת להם ממני ויהיו שם תמיד בשבילי,

ולא משנה מה. לקרוא את המכתב מאחותי כשאני רחוקה ממנה ולא יכולה לראות אותה, לחבק, ללטף, להרגיע ולהרגיש אותה,

עשה לי רע למשך כל הסוף שבוע- ובגלל זה לא הצלחתי להתרכז בכלום ביום שבת ורק מרחתי זמן.

המכתב נתן לי אישור כתוב לכך שכן יש לי משפחה דואגת, למרות שמנקודת המבט שלי אני לא תמיד יכולה באמת להנות ממנה.

בואו נקפוץ שניה לשיר Camouflage/Brandy [תלחצו על המילים בשורה מתחת], ואז נראה איך הכל מתחבר:

אני גודלת, מתפתחת וצומחת כל הזמן. אדם עם המון מעלות, אך יש לי גם חסרונות. אף אחד לא מושלם [חוץ מBlider ,כמובן ].

בהמשך השיר, בעיקר בפזמון, מדובר על הרצון שגבר ספציפי יקבל את הזמרת איך שהיא עם אותם החסרונות,

אבל אני משנה את משמעות השיר, מתאימה אותה לצרכיי ומקבילה אותה למשפחה שלי.

אני מצפה שהמשפחה והחברה יקבלו ויכילו את כולי, אבל אני לא עומדת בציפייה הזו בכיוון ההפוך.

ניתן לדוגמא את אחותי הבכורה.

אני מתייחסת אליה כפי שאני מתייחסת לאדם "רגיל", ומכאן מקור הבעיות והתסכול.

עלי להתייחס אליה מתוך הבנת הקשיים שלה.

הכל יפה ומדהים בתאוריה, אבל בפועל זו עבודה מאוד קשה עבורי, ואזדקק להרבה סבלנות, אבל זה מה יש.

אני רוצה שיקבלו אותי, עלי לקבל את האחר. נאה דורש, נאה מקיים.

אתם אולי שואלים את עצמכם "מה כל כך גדול בזה? זה הדבר הגדול שהיא חיפשה כל הזמן?!".

בכנות, אני לא יודעת. אבל הגיוני שכן.

התחושה שמשהו בי חסר החלה כשהפכתי מודעת לעצמי ולמשפחתי,

והיא נעלמה כלא היתה בזמן שכתבתי את הפוסט הזה, וכשהתחלתי להפנים את מה שכתבתי בו.

תמיד ידעתי שצריך להתנהג איתה אחרת, אבל אף פעם לא באמת עשיתי את זה.

אף פעם לא באמת קיבלתי את המצב.

אשקר אם אומר שעכשיו אני מקבלת. המצב לא כזה פשוט, אבל אני בדרך לשם, ואני מצויידת בנעלי ספורט איכותיים,

עוד אגיע

בגלל שדרך ההתקשרות שלנו היא מיילים ולא טלפון [אל תשאלו למה], הצעד הראשון שלי היה לשלוח לה מייל בנוסח

"אני יודעת שאת לא תמיד מרגישה ככה, אבל אני אוהבת אותך" הפליא אותה לקרוא את זה.

בשביל לסגור פינות- קבלו את החלק השני למייל שקיבלתי ממנה בשבוע שעבר:

 *** *** ***

חסרה לי היכולת לבכות. ואני לא מדברת על דימעה אחת או שניים [=הזעה מהעיניים], אלא על ממש בכי.

 בכי טוב כזה, משחרר. אבל תקופה ארוכה שפשוט כלום לא יוצא. הייתי רוצה שיצא.

וזה לא מתוך אטימות או המנעות מלחוש תחושות. הייתי רוצה לדעת למה הפסקתי. יש דבר כזה מיכסת דמעות, ואני עברתי אותה?

באופן בלתי רצוני ונשלט, התחליף לדמעות אצלי זה בחילות ו/או סחרחורות ו/או כאבי ראש עד לכדי מיגרנה.

חשבתם פעם למה בוכים כשעצובים? מה הקשר בין עצב למים מלוחים שזולגים לנו מהעיניים? מצחיק לחשוב על זה....

וחשבתם פעם למה בכי נחשב להתנהגות נשית? למה נשים מקבלות לגיטימציה לבכות- וגברים לא? למה בכי נחשב בתרבות שלנו להבעת חולשה?

למה הרבה פעמים כשמישהו מתחיל לבכות, הוא יעשה את כל המאמצים בשביל שאף אחד לא יראה אותו בוכה?

למה נשים מרגישות בנוח לבכות אחת ליד השניה, אבל גברים לא?

ולמה תראו הרבה פעמים אישה שבוכה ליד גבר, אבל לא תראו גבר שבוכה ליד אישה?

הגעתי לעוד תובנה בנוגע למה חסר לי בשביל להרגיש יותר שלמה,

אך זה כבר פוסט בפני עצמו- "עוד תובנות" שיפורסם בהמשך.

[רון ואורי, אתכם במיוחד יהיה מעניין לקרוא את זה. תקבלו שם קצת תשובות]

ספויילר: בפוסט "עוד  תובנות" תקראו איך גבר יכול לדעת שבאמת נוח לי איתו.

ובכיוון ההפוך, הדרך בה אני אוכל לדעת שבאמת נוח לו איתי- היא אם הוא יהיה מסוגל לבכות לידי בלי לנסות להסתיר.

האינסטינקט הראשוני שלי לפעולה יהיה

לתת נשיקה על כל דמעה,

לחבק אותו חזק,

לשים את הראש שלו עלי,

לעטוף אותו, 

לאמץ אותו אל חיקי,

להגן עליו,

לשמור,

לשתוק,

ולהשאר ככה הרבה זמן, עד שירגע.

אחר כך אשב בסלון, אגיד לו לבוא גם, להישען עלי ולעצום עיניים.

אלטף אותו וארגיע.

לא אומר מילה.

צריך לשתוק לפעמים.