בסביבות גיל 5-4 נסענו לארוע של משפחה מורחבת במושב.

מאחורי הבית יש להם נדנדת חצר, כזו שמתאימה ל4 אנשים.

ישבו עליה 3: בן דוד שלי [נקרא לו תומר], אחותי השניה ועוד מישהו.

ביקשתי שיעשו לי מקום.

בהוראתו של תומר הם עשו את ההפך, התפרסו יותר על הנדנדה.

לפתע הוא קם ואמר "רוצה לשבת?! תמצצי לי!". [והוריד מכנס ותחתון]

היססתי. זה די מובן שאכנס לשוק מהסיטואציה.

אחותי המקסימה והנהדרת ראתה שאני מתמהמהת, וזירזה אותי.

היא קמה ועשתה כאילו היא יורדת לו, בשביל שאשתכנע ואעשה את זה גם.

יא חתיכת ** **** !! במקום לשמור על אחותך, זה מה שאת עושה??

לא זוכרת איך הגבתי, זה מודחק כל כך חזק בתת מודע.

אני רק זוכרת מה עשיתי אחר כך- נכנסתי אליהם לבית בהיסטריה, מחפשת את ידיה המרגיעות של אימי,

אבל היא היתה עסוקה מידי בשביל להתייחס.

היא לא יודעת מזה עד היום, ואף פעם לא תדע. היחידים שסיפרתי להם אלו חברה טובה מאוד שלי,

ופסיכולוגית מקסימה שהלכתי אליה לכמה פגישות בערך לפני 3 שנים.

פסיכולוגיה זה מקצוע מאוד מרתק, ואם סומכים על המטפל- יש אפקט נהדר לפורקן שמשיגים אחרי פגישה.

עכשיו תבינו, האנשים בחיי האמיתיים בהווה ובעתיד, למה קשה לי להתחבר אליכם באמת.

אם המשפחה לא הגנה עלי, למה שאסמוך עליכם שלא תפגעו בי?

זה לא הופך אותי לאישה קרה ומנוכרת. אני זקוקה לחום, אהבה ומגע בדיוק כמו כולכם,

אם לא יותר, רק שלי לוקח יותר זמן לסמוך על אנשים בשביל להעניק/לקבל את זה,

ולוקח לי זמן עוד יותר ארוך לסמוך על גברים.

רק תבינו את זה, תהיו סובלניים.

נכון שלא עברתי אונס, אלא רק התעללות לייט 9%, אבל גם 9% יכול להשמין ולהעכיר את הנשמה...

לוקח לי זמן לסמוך עליכם, אבל ברגע שזה קורה-

שווה כל רגע.

חשוב לי להוסיף מילה או שניים על פסיכולוגיה.

יש לי הרושם שנוצרה סטיגמה שלילית על אנשים שהולכים לשיחות.

אני רוצה שתדעו שמטופלים אצל פסיכולוג הם אנשים רגילים לחלוטין, יש להם שני עיניים, אף ופה כמו לכולם.

הדבר היחיד ששונה אצלם זה שהם לא יודעים להתמודד טוב עם אתגרי החיים.

חסרים להם כלים ומקורות תמיכה, והם מקבלים אותם באמצעות השיחות.

פסיכולוג טוב עוזר לאדם לראות דברים מנקודת מבט אחרת ולשנות התנהגויות ו/או מחשבות בהתאם.