יש לי שתי אחיות גדולות,

הבכורה בת 28 עם פיגור שכלי ואוטיזם,

השניה בת 26 עם סכיזופרניה פרנואידית.

אחר כך מגיעות אני ואחותי הקטנה.

כשתפרצה אצל אחותי השניה המחלה שלה, אני הייתי הקורבן.

כלפי הופנה התסכול שלה, שכלל אלימות נפשית על בסיס יומי,

אמירות בנוסח "את לא שווה כלום, את שארית של היקום, זבל יותר חשוב ממך".

בת 6, צריכה לשמוע את זה כל יום, מאמינה לכל מילה, ואף אחד לא יודע.

אף אחד לא עוזר.

היום אני בת 20, הרבה עבר עלי. התמודדתי והתגברתי על המון דברים.

אני בכנות יכולה להגיד שבזכות כל המשברים שהתגברתי עליהם,

הפכתי לאדם איכותי עם המון מעלות.

הפכתי לאדם מבין, מקבל, מתחשב ובלה בלה בלה.

אך זו לא הפואנטה של הפוסט, להתפאר לאילו הישגים הגעתי בחיי.

הפואנטה בפוסט היא הפוכה, להראות דווקא את הנקודה החלשה שלי,

את הפינה האפלה שרודפת אותי מידי יום ומאיימת להחזיר אותי אחורה.

את הפינה שמזכירה לי כל פעם מחדש שאין לי מקום בעולם.

את הפינה שהוטמעה והוטבעה בי מגיל צעיר, ומסרבת לעזוב.

את הפינה שאני לא מצליחה להתמודד איתה, שאומרת שאני אדם מיותר.

זה הקושי הכי גדול שאני מנסה להתגבר עליו בשלב זה של חיי,

זו הפינה האפלה שלי.

[טוב, תשמעו, חפרתי לעצמי איתה כבר יותר מידי זמן- נראה לי שהגיע הרגע לשחרר.

מספיק להשליך את הכשלונות שלי על הנקודה הזו....

ביי ביי, פינה אפלה, שלום ו(נקווה) שלא להתראות]