אתה יודע? חלמתי שחזרת.
חלמתי ששכבת שם על המיטה שלי כמו פעם, עם החולצה שקניתי לך ליום הולדת, המכנס השחור והנעליים.
ישנת כמו מלאך קטן והיית כולך שלי. כל מה שעשיתי באותו רגע היה לבדוק אם אתה אמיתי.
היית אמיתי, בהגדרות של חלום, היית אמיתי שם.
ואז התעוררתי, טוב... בדיעבד עדיין ישנתי, אבל בתוך החלום התעוררתי, חלום בתוך חלום כזה, מכיר?
ולא היית שם.
ובכיתי, בכיתי כמו ביום הראשון שנפרדנו. בכיתי כי ידעתי שאני חולמת. ושפספסתי את ההזדמנות לחבק אותך.
חלמתי שרצית שנחזור להיות מה שהיינו פעם.
חלמתי שהתעוררתי והיית לידי, התחלתי למשש אותך... לבדוק אם הגוף שלך באמת שם, והתעוררת, והנחת את היד שלך מאחורי הראש שלי, הרגעת אותי ואמרת לי שהכל בסדר, שחזרת, שהכל היה סתם חלום רע.
התעוררתי הבוקר שטופת דמעות מהלילה, כי היית שם, והלכת... אבל היית.
וזו חצי נחמה. הרגשתי אותך קצת.
אני שונאת להיות דפוקה.
מה עושים כשהבן אדם היחיד שיכול לגרום לי להרגיש טוב כרגע הוא חלק ענק מהעובדה שאני מרגישה ממש זוועה?