מי? אני?!

בעודי שוקלת לעזוב את הבית. 

בין אם זה לחזור רק בסופי שבוע או לא לחזור בכלל...

אני מסתכלת סביבי וחושבת, מה באמת שייך רק לי?

דברים שקניתי בכסף שלי כשעבדתי או דברים שקיבלתי במתנה (לא מההורים)

ופתאום אני קולט שרוב הדברים שיש ברשותי כיום, הם דברים שאני קניתי.

בעיקר הדברים החיוניים לי, אלו שאני יכולה פשוט לארוז ולקחת.

הספרים, השמלות, הנעליים, הקרמים, כלי הרחצה, אפילו חלק מהמצעים שלי!!!

המפקדת מעודדת אותי לעזוב לפחות לבית החייל.

לפחות לחזור רק בסופי שבוע.

וזה מחזיר אותי לטירונות ולקורס כשהייתי חוזרת הביתה רק בימי שישי בצהריים.

כשלכל שאר הבנות היו מחכים בבית בזרועות פרוסות.

לי חיכה החדר שלי, בדיוק כמו שעזבתי אותו בראשון בבוקר פלוס לנקות את הבית.

כי למה שההורים שלי ינקו לי את החדר כשאני שבוע לא בבית?

בשביל מה?

אבא שלי היה מחכה בשישי עד שהייתי חוזרת הביתה, מכינה את החדר שלי לשטיפה, שוטפת איתו את כל הבית (שלא הייתי בו שבוע!!!)

ורק אז הייתי יכולה ללכת לישון.

כשאני רוצה לקחת אוכל ביתי לבסיס, עכשיו כשאני עושה יומיות, אמא שלי תמיד שואלת: "מה, לא מאכילים אותכם שם?"

כשאני חוזרת הביתה בערב, אני צריכה לעזור להורים שלי עם אחי.

אני מקבלת כסף מההורים רק בחגים.

אז כן, ההורים שלי משלמים לי את חשבון הטלפון, וכן הם מאכילים אותי ומכבסים לי.

הם זו נחשבת תמיכה כלכלית?

או האם אני סתם כפויית טובה?