לאחר הבלאגן האחרון, זה שהוזכר כאן בחודש שעבר,
התקיימה שיחה בה נכחו הפרינססה, אני ומנהלת המעונות ה"מקסימה".
במהלך השיחה הסכמתי לעשות "פשרות" (במרכאות, כי דיי הוכרחתי לעשות אותן לכן לא נראה לי שבאמת התפשרתי אלא יותר נדחפתי),
כמו לדבר פחות בטלפון ו.. לנתק את הטלפון כשאחד הידידים שלי אומר דברים גזעניים? זה נשמע הגיוני אפילו?
(כמו שנראה לי זו זכותי המלאה להיות גזענית, למרות שאני מאוד לא, גם אם השותפה שלי היא ערביה.. אבל אולי אני טועה).
בעל כורחי "הסכמתי" גם שנקבע יום לניקיון החדר, למרות שהתעקשתי שאני מעדיפה שנעשה שבוע-שבוע.
אני, מצידי, דרשתי שזו לא תיגע בדברים שלי ותבקש במקרה שהיא רוצה להזיז דברים שלי או משהו בסגנון,
ושלא תעיר לי על כל דבר קטן, כי ככה זה כשחיים ביחד- צריך לסבול אחד את השני גם כשזה לא נוח לפעמים.
אה, והתעקשתי על המוזיקה במקלחת. לפחות את זה קיבלתי. וואו. פשרה מטורפת מצידה, לסבול 10 דקות של מוזיקה פעם בשבוע אם בכלל.
המנהלת המגעילה הכריחה אותנו להתחבק ואני שכבר לא יכלתי יותר פרצתי בבכי.
לא משנה מה היא חשבה, אני יודעת שהיא פירשה את הבכי הזה לא נכון. שתיהן פירשו לא נכון.
הבכי הזה היה בכי של תסכול, שפאק, אני לא מאמינה שהחרא הזה קורה לי ואני עוד נאלצת "להסכים" כדי שלא יזרקו אותי מפה.
אבל, לא יכולה להגיד שלא הוקל לי אחרי השיחה.
הפרינססה נרגעה ובאמת הפסיקה להעיר, אפילו התנהגה יפה לתקופה קצרה, שיחקה אותה חברה.
לאחרונה חטפתי, לשמחתי הרבה, גסטריטיס- דלקת בקיבה.
אי אפשר לבדוק האם היא נגרמת מחיידק כי קיבלתי תרופות באופן מיידי ואי אפשר לבצע איתן את הבדיקות האלה.
אז בינתיים, קיבלתי המשך טיפול בכדורים סותרי-חומצה וכל מיני בדיקות- דם, צליאק, רגישות ללקטוז וכו'.
הפרינססה ידעה מכל הסיפור, מאחר וראתה אותי מתפתלת מכאבים מספר ימים עד שקיבלתי טיפול רפואי, ומספר ימים נוספים עד שקיבלתי טיפול חזק יותר.
היא גם יודעת בדיוק מה זה גסטריטיס, מאחר והיא הסטודנטית החרשנית ביותר בכל המחזור (למי שלא עוקב- אני לומדת סיעוד, שנה ב' מתוך 4).
אתמול, יום ראשון, אמורה היתה להיות "שעת ניקיון" (כפי שהיא קוראת לה) בשעה שש בערב.
כתבתי לפרינססה שאני לא אספיק להגיע בשש כי יש לי תור לרופא, ומקסימום נעשה את זה כשאחזור או למחרת.
והנה לכם העתק השיחה המדויק:
*לצורך הבנת השיחה:
1. עד אותו יום היו 2 ימיי ראשון שהיא לא יכלה להגיע בהם ל"שעת ניקיון" היקרה שלה, ולא רק בגלל אוניברסיטה.
באחת הפעמים האלה חיכיתי עד יום רביעי שנקבע יום אחר ולאחר שזה לא קרה אמרתי שפשוט אנקה לבד וזה בסדר, לא עשיתי עניין (כי אין ממה).
2. ביום רביעי בשבוע שעבר, התארגנתי לנסוע להורים והיו לי כמה דקות פנויות לאכול. ישבתי לאכול ופתאום הפרינססה מכבה את האור והולכת לישון.
מדובר בשעות הצהריים, כן? לא נורא, פתחתי קצת וילון וסיימתי לאכול בשקט.
כשרציתי לצאת, הייתי צריכה לחשוב- האם לשטוף את הכלים ולהפריע לה להירדם, או להשאיר אותם ולקוות שלא תעשה עניין?
החלטתי להשאיר את הכלים, במחשבה ש"גם ככה אני כל הזמן עושה כלים שלה, ואין לי בעיה עם זה. אז שתעשה פעם אחת, מה קרה".
היא:
בואי נקבע יום אחר קבוע כנראה יום ראשון לא מתאים
יום שני אנחנו בטוח פה לא בחופש ולא כלום כי יש התנסות וחייבים להיות פה
אני:
פעמיים אחרונות את הזזת.. זה לא משנה לי איזה יום בכלל
אם לא נהיה גמישות זה לא ילך שתמיד יצא לנו ביחד
היא:
זה שהזזתי לא אומר שתנצלי את היום הזה גם על הדרך להזיז. יש דברים שקשורים לאוניברסיטה לא בי
אבל חוץ מאוניברסיטה כלום
אני:
מה קשור לנצל.. זה מרפאה זה לא אני מחליטה מתי יש פנוי
זה לא יפה
היא:
אמרה לך *** (מנהלת המעונות) חוץ מאוניברסיטה את כלום לא קובעת בשעה הזאת
ידעת מראש שיש שעת ניקיון
אני:
מצטערת הבריאות שלי לפני הכל
היא:
ועוד מודיעה לי רק בדקה 90
אין לי זמן עכשיו לעצבים
ביי
אה וכלים השארת בסופש ערימה ועשיתי ועכשיו מזה ???
את בן אדם שבאמת קשה לחיות איתו מתעקשת לא להיות נקייה ולשמור על ניקיון
וכולם צדקו שאמרו את זה
למרות שביקשת שלא אאמין להם
אני:
את מנסה לפתוח בכוח ריב?
היא:
את מזיקה רק לעצמך
אני:
כי יש לי מה לענות על כל דבר שאת אומרת אבל לא נראה לי שאכפת לך
היא:
לא
אני:
כרגע נראה שאת רק מנסה לפגוע
היא:
את מנסה לגרום להם להוציא אותך מהמעונות
זה דבר יחיד מה שקורה
אני:
תמשיכי לדבר ככה ממש נעים
היא:
תעופי לא רוצה לדבר על זה את ממש בן אדם שלא אוהבת להבין אחרים ולהגיע לפתרונות
אני:
את בינתיים רק תוקפת אני לא מבינה מה עשיתי לך בכלל
היא:
אל תשלחי לי
אני:
עזבי אל תכתבי לי את ממש פוגעת
היא:
זהו
אין על מה לדבר
אני:
העיקר אמרת שאת אומרת הכל בפנים
לא את לא תחליטי להפסיק אותי כל פעם אחרי שאת מדברת ולא מתאים לך לשמוע תשובה!
את רוצה אנחנו נדבר על זה כמו בני אדם אין בעיה אבל ככה עם הדיבור הזה אני לא מוכנה
בסך הכל הזזתי ניקיון בשביל תור לרופא תראי מה עשית מזה
כאילו אף פעם לא עשיתי כלים שלך או ניקיתי אחרייך ביג דיל בחיים לא אמרתי מילה
היא:
תקשיבי
לא רוצה לשמוע כלום
אל תכתבי לי
זהו
אני:
ברור רק את עצמך את רוצה לשמוע
היא:
נתתי לך הזדמנות כמה פעמים
כן רק את עצמי ובצדק
יללה (נראה לי שהתכוונה ל"יאללה")
אני:
וואו תקשיבי לעצמך.. את פשוט מדברת בלי היגיון
היא:
שבי עם עצמך קצת זמן ותחליטי מה את רוצה מהחיים
אני באמת אין לי זמן עכשיו
לשטויות האלה כל כמה ימים
פה כבר הפסקתי לענות והתקשרתי למנהלת המעונות.
התנצלתי על השעה (16:05, היא אמורה לסיים בארבע) וסיפרתי מה קרה.
כצפוי, לא בדיוק קיבלתי מענה מספק למרות שכבר לא הצלחתי לעצור את עצמי מלבכות שוב.
ההתעקשות שלה היתה על כך שאגיע ונעשה את הניקיון באותו היום או למחרת, ושאעשה הכל כדי שנסתדר.
"מה את רוצה שאני אעשה?" היא שואלת. "להעביר אתכן חדר? את יודעת שאין לי לאן".
הסברתי שלא אכפת לי אם גברת פרינססה תישאר פה עד סוף שנה ד',
אני בסך הכל רוצה שיבטיחו לי שהדברים שהיא אומרת עליי לא יגרמו להם להעיף אותי מפה, כפי שהיא מאיימת בפירוש בשיחת ההודעות למעלה.
כמובן, לא קיימת הבטחה כזו. למה? כי אני פה כבר מעל שנה והספיקו לעזוב שתי שותפות את החדר מאז שאני פה, אז כנראה שהסיבה היא אני.
לבדוק? למה לבדוק? איך לבדוק? הרי כל אחד יכול להגיד מה שהוא רוצה, מי אמר שזה נכון?
(ובכל זאת, הדברים שאומרים עליי נלקחים ברצינות יתרה, כשכל מה שאני רוצה זה לחיות בשקט).
החלטתי שאם הם רוצים להתנהג כמו פנימיה, אין בעיה. נערב הורים.
דיברתי עם אמא והיא כבר רתחה מכל הסיפור, והחליטה בעצמה להתקשר למנהלת המעונות.
גם היא, כמובן, קיבלה יחס מנוכר ותשובות לעוסות.
הסכמנו, אמא ואני, שאם צריך היא גם תגיע לכאן. לצערי, למרות גילי המופלג לא לוקחים אותי כאן מספיק ברצינות.
העליתי גם את הרעיון שאם זה לא יפתר, אני אבקש שימוע עם כל השותפות הקודמות וגם הנוכחית, ונראה האם יש פה עילה להעפה.
הבוקר במחלקה (כירורגיה ב') פניתי לרכזת שלי, שהיא במקרה גם אחת המדריכות הקליניות שלי, בבקשה לדבר יותר מאוחר.
ישבנו בסוף היום וסיפרתי לה הכל, גם הראיתי לה את ההודעות והיא פשוט הזדעזעה. "אתן לא צריכות להיות ביחד", היא חזרה ואמרה.
וחזרתי והסברתי שמנהלת המעונות טוענת שאין מקום אחר- אין עם מי להחליף ואין מקומות פנויים.
היא אמרה שתפנה אליה מיד אחרי השיחה שלנו, ושבינתיים אשלח לפרינססה הודעה שאני רוצה שנפריד את שבועות הניקיון.
עשיתי מה שביקשה ולא קיבלתי תשובה, גם לאחר שהוספתי סימן שאלה.
בשלב זה כבר הגעתי בחזרה למעונות וראיתי שהמנהלת עוד נמצאת, אז נכנסתי אליה למשרד.
סיפרתי על ההודעה ועל חוסר ההיענות, רק כדי שתדע שאני אכן משתדלת לעשות מאמץ.
הדבר הראשון שהיה לה לומר הוא למה דיברתי עם מרצה (הרכזת), ולמה אמא שלי מתקשרת אליה.
הסברתי שאמא התקשרה על דעת עצמה, והרכזת היא היחידה שאני מרגישה שיכולה לייצג אותי כמו שצריך מאחר והיא עצמה לא עושה זאת.
היא התווכחה, לא זוכרת כבר על מה, טענה דברים כמו "אתן חייבות להסתדר" וכאלה..
ניסיתי להתאפק שלא להראות לה את ההודעות מאתמול כדי לא להיראות קטנונית, אבל לא יכלתי יותר.
אחרי שקראה, אמרה "אתן פשוט מתנהגות כמו ילדות קטנות".
פה כבר נשברתי.
הטחתי בה כמה נשבר לי "להתחשב" כל הזמן באדם שיש לו רק דרישות,
כמה נמאס לי שרק לה הזכות לדרוש דברים ולי אין זכות לדרוש שלא ידרשו ממני!
בסוף אחרי כמה דקות של ויכוח מיותר אמרתי, "בסדר, יודעת מה? סבבה, אני לא בסדר.
אני לא מתחשבת, אני לא נקייה, אני לא מכבדת, אני הכל. זה מה שרצית? בבקשה, תעיפי אותי. תעיפי את שתינו. לא אכפת לי.
אני הבנתי עם מי יש לי עסק. סבבה, אני לא בסדר. אין בעיה".
ויצאתי בכעס בעוד היא יושבת שם ובוהה בי בהלם.
אני פגועה כלכך, אין לי אפילו דרך לתאר את ההרגשה שעוברת לי בגוף בכל פעם שאני חושבת על זה.
הלוואי והכל יכל להיות פשוט יותר. הלוואי שלא הייתי עושה כלכך הרבה טעויות בעבר והיום היה לי כסף לגור לבד, לפחות במעונות.
ובנימה מגעילה זו,
מעדכנת שנבחרתי לאחת מ3 נציגי החוג לסיעוד בוועד אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה.
מר מתוק.
רוני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Just Roni