החיים עם כאב כרוני הם דבר שמתרגלים אליו, בסך הכל.
כמו שקטוע היד מתרגל לעשות דברים ביד אחת, כמו שחירש מתרגל לדבר עם הידיים, כמו שעיוור מתרגל ללכת עם מקל או כלב נחייה.
אני בכוונה משווה את זה לנכויות (אני בכוונה לא אומרת מוגבלויות, מאחר והעולם הוא המגביל, לא הנכות) הגדולות הללו,
כי אלו בדיוק הדברים שמזכירים לי, שמצבי לא רע.
אלה הדברים שנותנים לי מוטיבציה להמשיך ולהילחם, לא לתת לגוף להתנוון בכאב,
להמשיך ללמוד ולהשקיע כדי שיום אחד, אוכל לעזור לרבים המתמודדים עם בעיות רפואיות לא פשוטות ממקום של ידיעה, אמנם קטנה, איך זה להיות שם.
החלק בכאב כרוני שלא מתרגלים אליו לעולם, הוא הכאב המפתיע.
אתה יודע שכואב לך באופן שוטף, אז אתה כבר מצפה לזה- דקירה פה דקירה שם, כואב לשבת על הברכיים או למתוח ידיים אל מאחוריי הגב..
ופתאום, בוקר אחד, אתה מתעורר.. קם, מכין קפה, מארגן את עצמך, ובום. כאב חד בחזה, בצד שמאל.
התקף לב? מה פתאום, אני רק בת 26, וזו היתה רק דקירה! חזקה, אבל עדיין דקירה, לא כאב לוחץ או שורף כפי שמתוארים התקפי לב ע"י רבים.
לחץ בחזה? לא יכול להיות, אלו מופיעים אצלי רק בצד ימין.
שואפת, "להירגע, זה היה כלום", נושפת- אאוץ'. מבינה שהכאב הוא בנשיפה.
פוקוס- לשאוף, לנשוף, לשאוף, להזיז יד שמאל, לנשוף.. חוקרת את הכאב, מעסה את בית החזה השמאלי, בודקת מאיפה זה מגיע.
כאב בשריר, לפי ההרגשה והסימפטומים. כנראה ישנתי על צד ימין עם יד שמאל מקופלת קדימה יותר מדי זמן ומעכתי אותו בלי להרגיש.
הפחד הזה, במשך דקות שלמות, שכואב לך ואין לך מושג למה..
כאב חד, לא הכאב שאתה רגיל אליו, כאב מפחיד באמת..
לפעמים, עוברים ימים ושבועות, ואני שוכחת שחוויתי כאבים כאלה בכלל.
שוכחת שזה יכול לקרות שוב, ואז הגוף מזכיר לי.
היום הוא הזכיר לי היטב.
רוני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Just Roni