ביום של ערב יום הזיכרון נסעתי לבקר בפנימיה כמו בכל שנה, כמנהג הבוגרים.
פגשתי כמה מהחברים המדהימים מהעבר (כיום בעיקר מהפייסבוק P: ), כמה מהפחות מדהימים.. אבל עדיין היה נחמד.
אחרי הטקס המשכתי עם אחד החברים לאולם הפנימייה, שבו כמו בכל שנה היה קפה וכיבוד לבוגרים.
יצאתי עם כוס הקפה ביד ונתקלתי בבחור מקסים שזכרתי עוד מגיל 14.
אני הגעתי לפנימיה בכיתה ח' והוא היה שנה מתחתיי, ואף פעם לא שמתי לב אליו ממש.
כלומר הוא היה ילד חמוד, אבל ילד בכל זאת.
פתאום עומד לפניי קצין במדי טורקיז עם שני ארונות על הכתף, מחייך חיוך כובש ומדבר בקול של גבר.
התיישבתי לידו, ואם לא החברים שקראו לו כל חמש דקות לבוא לשבת איתם לא הייתי מרגישה את הזמן עובר אפילו.
התברר שאנחנו דיי שכנים, הוא גר בארלוזורוב (ואני בתל השומר).
קבענו להיפגש מתישהו לקפה, אבל אתם יודעים איך זה כשאומרים "מתישהו".
אז החלפנו פייסבוקים, דיברנו קצת והצקנו אחד לשני פה ושם לגבי הפגישה,
and then it hit me.
תקופת הבחינות מתחילה עוד קצת יותר מחודש,
יש לי 9 בחינות בחודש וחצי (זה לא הרבה זמן ללמוד) ועוד לא התחלתי לחרוש.
היום התכתבנו קצת בזמן שיעור ביוכימיה והסברתי את המצב, והוא אמר..
"אני מחכה...גם אם זה יקח כמה שנים".
העיקר הכוונה P:
חוזרת לפרמקוקינטיקה (שם מפציץ למשהו מפגר)..
סופ"ש רגוע לכולם ובעיקר לסטודנטים שבינינו!
רוני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Just Roni