אף פעם לא ממש הבנתי את זה..
מה גורם לאנשים להרגיש שאם "כולם" יוצאים והם לא, הם מפסידים משהו?
למה יש עלינו לחץ גדול כלכך להרגיש חלק מהאוכלוסייה הזאת שלא מפסידה אף בילוי?
זה אומר שיש לנו יותר חברים? יותר כסף?
זה מעיד עלינו כאנשים כיפיים או זורמים יותר?
ואם אנחנו לא כאלה.. זה אומר שאנחנו חננות? שאנחנו "זקנים"?
אתמול תכננתי לצאת לדאנג'ן או לנסוע לאשדוד לפגוש את ת'.
הרגשתי צורך לצאת,
לא ברור לי אם בגלל שרציתי לחגוג את תחילת השנה האזרחית
או פשוט בגלל ש"כולם עושים את זה".
בסופו של דבר הבנתי שכך או כך, אני לא באמת רוצה לצאת.
הייתי מעדיפה לפגוש את ההוא, אבל גם אחרי שכעסתי ובכיתי הוא לא הסכים.
נרדמתי והתעוררתי בערך בחצות, בהרגשה נוראית כי נרדמתי בלי כדור.
לקחתי כדור, התקשרתי אליו, ואחרי שדיברנו הרגשתי קצת יותר נעים.
טיפלתי בכביסה, ראיתי בונז,
וכבסביבות 2 וחצי קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה. רן.
הסתבר שרן כן היה בדאנג'ן.
דאגתי שזה יקרה כשתכננתי ללכת ובכל זאת חשבתי "מה הסיכויים...".
המחשבה על לפגוש אותו שם זיעזעה אותי ולקח לי זמן להתפנות רגשית לנושא השיחה.
קרה משהו באותו הלילה שגרם לו להרגיש מאוד אשם ( שלא לצורך),
ותוך כדי השיחה הצלחתי להרגיע אותו כמו שרק אני יודעת.
לפעמים אני תוהה למה הוא לא מציע לי לצאת שוב, לנסות פעם נוספת..
אם זה בגלל שאני לא טבעונית ולעולם לא אהיה,
או אם זה משהו בי, באופי שלי, שמרתיע אותו מהניסיון הזה.
אני לא יודעת בכלל אם אי פעם אהיה מסוגלת באמת לסלוח לו על הכל,
אז כנראה שהתהייה הזו לא רלוונטית בכל מקרה.
דיברנו קצת יותר משעתיים, עד ששנינו עמדנו להירדם.
שמחתי שהוא סומך עלי, שהוא חושף את עצמו בפני ומרשה לי לעזור.
שהוא מרגיש שזה בסדר להתקשר אלי כשהוא זקוק למישהו לדבר איתו.
הלוואי שגם ההוא היה ככה.
התעוררתי מהשעון המעורר בשש בבוקר..
"לא. ממש לא. אין מצב". נופלת חזרה אל הפוך.
פעם ראשונה (בתקווה שאחרונה גם) שהרשיתי לעצמי לאחר לשיעור באוניברסיטה.
לא מתחרטת לרגע שנשארתי בבית.
ג'ו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Just Roni