This Is Who I Am Now

כשהגעתי סופסוף לשלב שבו הבנתי מי אני,

הגעתי גם להחלטה לקבל את חיי באומץ ובאהבה, ולבנות אותם כך מאז ואילך.

אחת מההבנות שהגיעו אלי בעקבות ההחלטה הזו היתה לגבי מי שאני.

אני כלי.

אני כלי שמטרתו להעניק לאחרים שסביבו כמה שיותר,

לא משנה כמה זה קשה וכמה זה חוצה גבולות.

להעניק אהבה, חברות, אמת, תקווה, והרבה אומץ,

ולא משנה כיצד הנתינה הזו מתקבלת מן הצד השני, אף פעם לא לוותר.

לאחרונה נתתי לעצמי להישבר.

נתתי לעצמי לחזור להאמין שבמערכות יחסים ישנה עסקת חליפין,

ושאם היא אינה מכובדת על ידי הצד השני, אינני מחויבת אליה גם אני.

כן, מדובר בעיקר על אדם ספציפי.

אני לא מכירה אותו מספיק טוב בשביל לומר שנוצרה בינינו חברות אמיתית,

אבל קשה לי להאמין שרק אני היא זו שהרגישה את המשיכה הזו בינינו.

הוא נתן לי משהו,

משהו שאף אחד לא נתן לי כבר הרבה מאוד זמן.

רוך, כנות, וחיבוק אמיתי ומנחם.

ונתתי לעצמי לשכוח מי אני, ומה התפקיד שלי בעולם.

הוא הפך את זה לכלכך קל ונוח, פשוט לשקוע לתוכו ולתת לו לקחת אותי לכל מקום שירצה..

מהופנטת, מוכנה ללכת אחריו עד הקצה, ואז עוד קצת.

אני עדיין מוכנה.

ודווקא כשהוא נעלם, הבנתי מה עשיתי.

הלכתי אחריו, לא איתו. לא באמת איתו.

למה לא באמת?

כי נתתי לעצמי לשים את עצמי קודם.

עיוורתי את עצמי בתאווה שלי אליו כלכך, שכבר לא ראיתי אותו.

אני מודה ומתוודה בפניך עכשיו,

באומץ שלא היה לי כמותו מהרגע שבו הכרנו.

בידיעה מלאה שיתכן ואיבדתי אותך לנצח, ולא משנה מאיזו סיבה.

הדבר האחרון שאני רוצה הוא לאבד אותך,

אבל היום יותר מתמיד, אני מוכנה לאפשרות הזו.

ובלבד שתהיה מאושר.

ג'ו.