כנראה שהגיע הזמן שאודה בזה..
יש לי פחד מלהיכנס למערכת יחסים רצינית.
יש לי פחד שההורים שלי לא יאהבו אותו, מי שזה לא יהיה.
עם כל האהבה שלי למשפחה שלי, קשה לי לומר שהם המשפחה הכי מקבלת.
יש לי פחד שהוא לא באמת יאהב אותי.
שהוא יגיד את זה, שהוא אפילו יחשוב שהוא מרגיש את זה,
אבל שבסופו של דבר הוא יבין שהוא עושה טעות והוא לא באמת רוצה אותי.
יש לי פחד שהוא יבגוד בי.
פחד שיסתכל על אחרות, שיחשוב עמוק בתוך עצמו שאני לא מספיק.
לא מספיק יפה, לא מספיק מיוחדת, לא מספיק חכמה, לא מספיק אוהבת ותומכת..
יש לי פחד שאאבד את עצמי, כמו שאיבדתי בעבר.
שארשה לעצמי להתמסר לגמרי, ובדרך אשכח מי אני, כי כל כולי נתינה ורגש.
שאאבד את הכבוד וההערכה שרכשתי לעצמי במהלך השנתיים האחרונות,
שאאבד את הרצון להחזיק בהם מלכתחילה.
יש לי פחד מלבלות את שנותיי עם גבר ואז לגלות שאותן שנים לא היו אלא חלום בהקיץ.
יש לי פחד שגם אם זה יהיה מושלם, בסוף זה יתפוצץ לי בפרצוף.
הנה. אמרתי את זה.
לפני שבוע בדיוק חל יום הולדתי ה-25.
לא ציפיתי להרבה, למען האמת לא ציפיתי לכלום חוץ מכמה הודעות בוואטסאפ,
ובמקום זה (או יותר נכון, בנוסף), קיבלתי מקלחת של אהבה מכל כיוון אפשרי.
היה לי שבוע מקסים, מלר במתנות וברכות וכלכך הרבה אהבה..
כשזה נגמר כבר לא היה לי ספק,
שיש סיבה שעד היום או שלא הרגשתי את ימיי ההולדת שלי עד כדי כך,
או שימיי ההולדת שלי לא נחגגו כך מעולם.
והיום דווקא, קצת קשה לי להמשיך להזכיר לעצמי..
כמה לא משנה הגיל ביחס למיקום בחיים.. משנה המאמץ. משנים ההישגים.
כמה לא חשובה כמות החברים, אלא חשובים החברים עצמם, ועוצמת החברות איתם.
כמה לא רלוונטי העבר, כל עוד ההווה והעתיד שלך נמצאים בכיוון הנכון.
אני אף פעם לא שוכחת, אף פעם, פשוט..
לפעמים החיים מקהים את תחושת הניצחון.
ג'ו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Just Roni