לא פחות ולא יותר.
אומץ הוא מה שהבטחתי לעצמי כשסיימתי את הפורום.
אומץ, הוא האפשרות החדשה שהמצאתי בחיי, אחרי שלושה ימיי התרסקות שלאחריה התחדשות וצמיחה בלתי פוסקות.
בתקופה האחרונה נורא טוב לי, ואפילו לזה אני מרגישה שנדרש ממני האומץ הזה.
(מבינים, כשאתה מתרגל לרע, או לפחות לקצת פחות טוב מהרצוי, פתאום הטוב הופך להיות טריטוריה בלתי מוכרת).
ולמה כלכך טוב לי, אתם שואלים?
בראש ובראשונה, כן, אני מעזה להגיד את זה- כי נפרדנו.
למי שלא קורא מתמיד אפרט מעט ואספר שעד לפני כארבעה חודשים (מי סופר) הייתי במערכת יחסים.
מערכת היחסים הזו נמשכה כשלוש שנים שבמהלכן גרנו יחד כשנה באזור המרכז.
ומערכת היחסים הזו, למרות התכחשותי המלאה והשכנוע העצמי- היתה, איך לומר.. disfunctional.
בכל זאת, נתתי לה את חיי ואת נשמתי והקרבתי רבים מרצונותיי (למרות שיש לומר שמעולם לא נתבקשתי לעשות זאת).
היתה בינינו אהבה, המון אהבה, המון המון. אבל כנראה שלא מספיק.
(לעולם לא אתיימר לומר שאהבה זה לא מספיק, כי למרות הכל נשארתי רומנטיקנית חסרת תקנה).
היה לי קשה.
חודשים שלמים וארוכים שהיה לי קשה.
לא יכלתי לחשוב בכלל על גברים אחרים עד החודשיים האחרונים (אפילו פחות),
אבל פתאום, כמו שכבר הספקתי לכתוב, פתאום נפתח בי משהו.
פתאום התעוררה בי מישהי שישנה במשך שלוש שנים.
מישהי כיפית, חכמה, מצחיקה, ובעיקר.. בעיקר אמיצה.
התעורר בי החשק להכיר ולאהוב אנשים, כמה שיותר והכי חזק שאפשר.
פתאום חזרתי לחיות. פשוט ככה.
ולמה עוד טוב לי? ממ בואו נראה..
משהו משמעותי שעובר עלי לאחרונה הוא הירידה הדרסטית במשקל.
אני לא זוכרת בדיוק מתי התחלתי את תהליך שינוי אורח החיים שלי אבל זה בטוח היה לפני פחות משנה.
התחלתי במשקל המגוחך של 73 ק"ג. משקל שלא אני, ולא אף אחד סביבי, כבר לא יכלנו להתעלם ממנו.
עבדתי קשה.
ספרתי נקודות, שחיתי בבריכה הציבורית בטירוף, וגם נשברתי לא מעט פעמים. אבל לא ויתרתי.
אחרי שירדתי כמה קילוגרמים עברתי את החגים בעליה מינימלית את פחות מקילוגרם אחד, והמשכתי בירידה.
היום, אני גאה להגיד שהגעתי למשקל המכובד של 62.2, וממשיכה לרדת.
לא, אני לא עושה הרבה ספורט.
לא, לא הפסקתי לאכול.
פשוט.. למדתי לסגור את הפה, ולא לסבול מזה.
למדתי לוותר על לאכול משהו רק בגלל שהוא טעים,
למדתי להחליף את המשמין בפחות משמין, ולרוב אפילו בבריא ומזין.
ולמדתי שמותר להישבר.. אבל לוותר? לא. לעולם לא.
השבוע גיליתי שאני נכנסת לשני ג'ינסים שקניתי לפני כמה שנים וישבו חדשים אצלי בארון מאחר וכבר לא עלו עלי.
הם קצת גדולים עלי עכשיו. *tear*.
ויש עוד סיבה אחת, כנראה המשמעותית ביותר, שכלכך כלכך טוב לי עכשיו..
אני פשוט מוקפת באנשים מדהימים.
(וכן, אני מדברת גם ואולי בעיקר עליך, כי אתה נסיך אמיתי ולפעמים נדמה לי שאתה רק בדמיון שלי, פנטזיה פרועה).
הדחף הראשוני שלי הוא לפחד.
לפחד שלא יהיה לי טוב שוב, שאפול חזרה והנפילה תהיה קשה וכואבת.
לפחד מלהיפגע, אלוהים יודע ממה בכלל.
אז לא.
זה לא ישתלט עלי. לא הפעם.
כן, אני מכורה למשככי כאבים.
כן, אני מעל המשקל הרצוי ביחס לBMI.
כן, יש לי הפרעות קשב וריכוז.
כן, אני מאובחנת עם פאקינג פיברומיאלגיה.
כן, שפכתי הרבה חלב בחיי הקצרצרים עד כה.
! ! ! S-O F-U-C-K-I-N-G W-H-A-T
אני קוראת ספרים ומציירת שוב, שני דברים שלא עשיתי לפחות לפחות שנתיים.
אני מטפלת בעצמי, הולכת לבדיקות הקבועות כדי לוודא שהכאב הוא סתם כאב ולא נובע מבעיה אמיתית, וחיה איתו.
אני פוגשת חברים וחברות, משהו שלא עניין אותי בכלל (וחוסר העניין הזה ממש תסכל אותי) עד לא מזמן.
אני לומדת תאוריה למרות שעד עכשיו התפדחתי בשל גילי המופלג (מבינים את ההיגיון? גם אני לא).
אני.. פאק, כן. אני גם שוכבת עם מי שמתחשק לי ו(אפילו!)מרשה לעצמי גם להציב סטנדרטים ולסנן.
אני עובדת עם ילדים בני שנה ומעניקה להם את כל מה שיש בי, ובכל יום מחדש יוצאת בהרגשה מדהימה ומסופקת.
טוב לי,
וזה לא מפחיד אותי יותר.
ג'ואי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Just Roni