רמי פקחה את עיניה,שתיהן לבנות כירח המסתכל עליה מלמעלה,אם היה ביכולתה לראות,הייתה רואה את אימה עומדת על קצת הבריכה ובוהה בבת היחידה שלה טובעת במים.

אנה פילד עמדה שם הרבה זמן,ביתה שכבה בקרקעית התהום,בועות אוויר הפסיקו לפעפע על פני המים,הרוח לא נשבה ועלה לא נפל.

פייה נפתח באיטיות עצלה,כאילו נרדמה בעמידה.

הורידים מסביב לאישוניה הכחולים בלטו יותר ויותר,הפכו אדומים ופעמו לפי קצב לא ברור.

היא מנסה להושיט את ידה,לקפוץ למים,אבל היא לא מצליחה לזוז.

היא מתעוררת

והיא צורחת,צורחת ובוכה וכועסת,אגרופים ובעיטות נזרקים לכל כיוון,מנסים לפגוע בכמה שיותר דברים בתקווה שאחד מהם הוא הבן זונה המזדיין שלקח ממנה את הילדים שלה.

ידיים הגיעו והצמידו אותה למטה,עינייה מלאות מדי בדמעות כדי לראות בבירור משהו,וגם הצורות המטושטשות שראתה לא נקלטו במוח,רק כאב ולהכאיב.

דקירה בזרוע,לישון.

לבסוף התעוררה,הפעם רגועה יחסית.היא ניסתה להבין מה קרה,איפה הבת שלה.

החדר היה חשוך לגמרי,אבל היא ראתה מצויין,לא השקיעו הרבה בריהוט שלה,הייתה לה רק המיטה ששכבה עליה,אזוקה ברצועות,נורה בתקרת החדר וכסא אחד שלא נראה נוח במיוחד.

מישהו נכנס לחדר,צללית שחורה בגלל האור החזק מאחוריו,הוא לחץ על מתג על הקיר מבחוץ ואור חלש נדלק,לקח לעיניים שלה זמן עד שהתרגלו.

"שלום,אני צ'ארלס,את עברת עכשיו חווית התפכחות" הוא ציין כעובדה ברורה כשמש.

"התפכחות ?" שאלה בקול צרוד,הגרון שלה עדיין כאב מצרחות,

"פרוייקט חדש שמטרתו להוציא אנשים ממצב האוטומט",עכשיו שעיניה התרגלו לאור יכלה לראות את פניו,עיניים חומות בהירות שקרנה מהן חמימות,שיער שחור מעט ארוך מדי וזיפים שלא גולחו זמן מה.

"הבת שלי,הצלת את הבת שלי ?"

"הבת שלך חיה גברת פילד,היא גם לא הייתה בסכנה"

"היא שקעה לתוך הבריכה,היא לא נש-"

"יש לך בריכה בבית גברת פילד?" הוא שאל,פינת הפה שלו עלתה לחצי חיוך ועיניו זהרו בניצוץ הילדותיות.

היא שתקה,עיניה הכחולות שקופות מחוסר הבנה,והוא המשיך.

"בתהליך ההתפכחות אנחנו חוקרים את דפוסי הזכרון של המטופל,ובכך מגלים באיזה זכרונות הוא מתמקד,ולתוך רצף הזה אנחנו מכניסים זכרון טראומתי,לרוב כשהמטופל רואה את התמונה הזה הוא בורח החוצה מתוך עצמו וחוזר להכרה"

דממה תפסה את מקומה בין שניהם,אנה מעקלת את דבריו וצ'ארלס מבין מנסיונו,שזאת לא חוויה קלה.

"רמי?" פתאום היא התעשתה מהתדהמה שלה,וכל מיליון השאלות שרצתה לשאול יצאו בשני שמות,"טד?".

חיוך רחב,מלא שמחת חיים,"חיים ובריאים".

היא הייתה עיוורת שבע שנים.

היא זוכרת כל ארוחה שנתנה לילדים שלה,כל פעם שישבה לאכול איתם,כל שיחה שהם ניהלו בין עצמם והיא רק בהתה בהם ולא אמרה מילה.

מה היא תאמר להם עכשיו,שהיא תהיה האמא המושלמת ? שהיא בחייה לא תאתחל ?

היא תאמר לילדיה שהיא תתן להם הכול,ואם זה לא מספיק אז יותר מהכול.

צ'ארלס הסיע אותה הביתה,הוא הציע להכנס איתה,היא סרבה.

היא עמדה מול הדלת,הדמיון שלה רץ והתרוצץ בין כל מצב שעלול לקרות שתדפוק בדלת,

רמי תפתח את הדלת ותסגור אותה,אנה תפרוץ בבכי ותשען על הדלת,היא תשקע ותרד לאט לאט ולא תדע שביתה עושה בדיוק אותו דבר בצד השני.

טד יפתח את הדלת ויצעק עליה,שלא היו לו הורים,שאמא שלו פחדנית והיא תנסה להתנצל,להצטער,לומר לו שהם העולם שלה והיא כל כך מצטערת,אבל לא יצא קול מגרונה.

הם יסתכלו בעינית הדלת ולא יפתחו.

היא דופקת בעדינות,טד פותח את הדלת ומחבק אותה,רמי באה מאחוריו,כבר גדולה ויפה,דמעה זולגת על הלחי והיא שמה יד אחת על אחיה ויד שנייה על אימה.

אנה הכינה לזניה,כבר שבע שנים שהיא לא הכינה להם לזניה,אוטומט מפגר.

הם אכלו ודיברו וצחקו ובסוף הלכו לישון.

היא שקעה במיטה הזוגית שלה,לא נוחה,גדולה מדי,היא נזכרה ביום האהבה השלישי שלהם כזוג נשוי,הוא הביא לה זר שושנים,רק הוא בכל העולם ידע שזה הפרח האהוב עליה.

היא קירבה את הזר לפניה ושאפה מהריח המשכר,היא מסתכלת עליו ושמה את הפרחים ביניהם,נשענת קדימה לחבק אותו.

העיניים שלה התחילו להתבהר,מכחול עמוק לכחול בהיר,לתכלת,הוא מתפוגג והיא מנסה לתפוס אותו וידייה מחזיקות רק עשן,הקירות נהפכו שחורים עד שהתמזגו עם שמי הלילה,דשא צמח מסביבה ובאמצע החדר הופיעה שלולית מים שנהייתה עמוקה יותר ויותר.

רוח נשבה אבל הדשא לא נע לפיה,השושנים נשמטים מידה והיא הולכת באיטיות לעבר הבריכה,עומדת על הקצה.

רמי שוכבת על קרקעית הבריכה,פניה לבנות וחסרות הבעה,חוץ מעיניה הכחולות שמלאות כעס ואכזבה.

היא מתעוררת במיטה שלה ובוכה בשקט.