חשבתי על זה כבר כמה ימים אבל לא הגעתי ללכתוב את זה אף פעם. אני מקווה שאני אצליח לכתוב את זה כמעט כמו שהתכוונתי, אבל אני מראש אומר, אני לא פיכח כמו שהייתי כשחשבתי את הפוסט הזה לראשונה.

ס' גאה בי. גם אם היא לא באמת יודעת, היא אמרה שהיא גאה בי. כי היא חושבת שהיא רואה שינוי, כי היא חושבת שהיא מצליחה להבחין בזה. פעם ס' הייתה ענקית, והייתי כל כך קטן. אוי הייתי ילד. ילד בן 18, ילד בן 19, וילד בן 20 שעד שלא ריסקו אותו לא ידע מה זה להיות קצת מעבר. אבל ס' לא, ס' הייתה אישה. לא כל הזמן, אבל בחלקו הגדול, ס' הייתה אישה. כי אילוצים, ובגלל נסיבות, וכי וכי וכי. אבל בסופו של דבר, אישה וילד לא מסתדרים. בערך. הם מסתדרים נהדר, אבל זה לא בסיס טוב למערכת יחסים זוגית הדדית. 

זה הכל בערך. זה אירוני ומצחיק ומעציב מאוד. כל עניין ההיפוך הזה, בין מי שאני הייתי בבסיס כל הזמן, במגוון התפקידים שהיו לי, לבין מי שהייתי בבית. בבית הייתי תמיד כל כך עייף. ו-ס', בין אם רצתה או לא, הייתה כל מה שאני צריך. הפסיכולוגית סוזן קיין אומרת שזה אופייני לבעלי אופי מופנם, ובכלל הספר שלה מלא תובנות כלפי כל נושא המופנמות-מוחצנות והחברה שלא מקבלת את האחד או האחר. אבל זה כבר נושא אחר ואנחנו גולשים.

אני בחיים לא אתגבר על ס', ואני בחיים לא אפסיק לאהוב אותה, ואני בחיים לא אפסיק לחשוב על ס'. אבל אני יכול, אם רק קצת, להמשיך הלאה. אני יכול, והרבה, ללמוד ממנה. אני יכול לקחת את כל מה ש-ס' הייתה טובה בו ולהמשיך עם זה הלאה, ואני יכול לקחת את כל הדברים שאני לא הייתי מוכן אליהם ולהתכונן אליהם, ופעם הבאה להתמודד טוב יותר. פעם הבאה לדעת.

עוד ארבעה חודשים אני רוצה להתחיל חיים חדשים. עד אז אני אסיים את החיים הנוכחים שלי.