הפוסט הזה מקונן בי כבר תקופה, והוא יוצא עכשיו בפרץ של מחשבות אינסופיות. והיו לו המון שמות מהבוקר. "הסיפור המלא של טס" היה הכי ראוי. "בוקר טוב, צהריים." גם עלה. אבל בסופו של דבר הרעיון הראשון הוא ללא ספק גאוותה של ס' ולכן אדבוק בו.

-

תהיי באמת גאה בי, ס'. אני סוף סוף יודע. אני סוף סוף יודע מה אני רוצה לעשות, סוף סוף יודע איך. ואמרתי לך שזה עניין של זמן, תמיד אמרתי. אבל לא היה לך את הזמן הזה. לא הייתה לך הסבלנות אולי, ואולי פשוט מאסת אותי.

ואני גאה בך. תמיד הייתי.

על הכישרון. החריצות. ההתמדה.

Hell, אם היה משהו שהתמדתי בו יותר מהמערכת יחסים שלנו, שגם עליה אפשר להרים גבה במה הכוונה התמדה. אבל את כל כך אישה. את קצת גדולה עליי. אשת העולם. ומי אני הייתי? הייתי חייל מבולבל שרק חשק בחום גופך, וזה הספיק.

"You're gonna be so impressed! I have a plan, can you believe it?" תמיד היית בוכה מהסרט הזה. עוד לפני שהוא התחיל. עוד כשהם היו רבים בכניסה לדירה בהתחלה.

טוב, אני לא מוצלח כמוך. אבל יש לי תוכנית. אני יודע איפה אני אעבוד, אני יודע מה אלמד ומתי. אני יודע איפה. והכל אפילו קצת ריאלי. עם קצת מזל והרבה א' אני אצליח. ושנינו יודעים שאני עקשן.

אני גם חייב להתוודות. אני מבין אותך. אני מבין את הצורך הדוחק שלך לעשות, הצורך שלך "לחיות", כי כל אחד וההגדרות שלו, ואני מתחיל להתחבר לזה, לפחות קצת. אני טיפש שלא הקשבתי לך. אבל את לא יכולת לראות אותי. לא ראית את מה שהיה אצלי. אני לא מאשים אותך, בחיים לא, איך יכולת? ככל שרציתי פחות, את רצית יותר, וככל שרצית יותר אני הפסקתי יותר. הפסקתי לדבר, הפסקתי לשתף. וזה היה טיפשי, וזה כל כך חסר לי ולא ידעתי מה לעשות, וזה עדיין חסר לי.

אני לא רוצה, אבל אני מקווה שאת תביני אותי, עוד קצת פחות מחצי שנה מהיום, אנחנו נחליף תפקידים, אני ואת, ס', ואז את תביני.

ואולי את לא, והכל טעות. ואני פשוט עצלן. אף פעם לא אהבתי מים אבל הבועה שלי הייתה נוחה. ועכשיו, עכשיו כבר אין לי בועה, עכשיו אני רואה הכל בבהירות. אני מבין אותך יותר מידי בשביל לכעוס עלייך, ואני אוהב יותר מידי בשביל להרגיש כל דבר אחר.

Crawling back to you,

Ever thought of calling when you've had a few?

'Cause I always do.

Maybe I'm too busy being yours

To fall for somebody new.

-

להגיד ש-ט' תמיד הייתה שם זו טעות. כי ט' היא מיתוס. היא מיתוס שאתמול הפך למציאות הכי כואבת שהייתה לי.

ט', באופן אירוני, התחילה בכיתה ט'. היא התחילה בטעות. הייתי אצל חבר שהיה צריך לעשות כל מיני דברים והוא גר בקיבינימט, אז זרמתי איתו. אז היא הייתה כל מה שילד בן 15 עם חברה רוצה, והיום היא כל מה ש-א' לא צריך אבל לא רוצה להתרחק ממנו. תמיד היה קשה לנו לדבר בגוף ראשון, גוף שלישי הרבה יותר מרוחק, גוף שלישי זה קל.

Self Improvment is masturbation. Now, Self destruction...

הפכתי את הרס עצמי לאמנות.

אם להיות כנה, כשהצעתי ל-ט' לבוא חשבתי שזה יהיה כמו כל שאר הפעמים שאנחנו קובעים להיפגש. מדברים על זה, קובעים יום, ואז מסיבה כזאת או אחרת זה מתבטל. וזה עצוב, אני אהפוך עולמות בשבילה.

11 בלילה הודעה בוואטסאפ, תמונה של וייז מכוון לכאן. no fucking way.

פתאום אני מתחיל לתהות אם כל הסיפור הזה חכם.

"אה, אני אוכל להישאר לישון קצת ואז ללכת?"

"מה, ברור, אין מצב שאת באה לפה לשתות ונוסעת הביתה. חשבתי שזה ברור..."

"גם אני, בגלל זה לא שאלתי לפני."

התחלתי לתהות כמה היא באמת תהנה פה עם החבורה הלא ברורה הזאת של חברים שלא באמת קשורים אחד לשני אבל זה מה שנשאר משנים של חיבורים מוזרים בין אנשים. התחלתי לתהות אם זה בכלל נכון שהיא תבוא לפה.

יין ישמח לבב אנוש, ו-וודקה תשתיק מוח חושב.

"אני נורא שמח שאת באה."

"אז תראה את זה קצת, אל תהיה זבל."

אבל אני כן מתלהב, אני פשוט אידיוט שלא יודע להראות את זה.

"אני באמת מתלהב! אני ממש שמח שאת באה!"

"אז תעשה את המינימום ותהיה נחמד פלוס לכל הפחות"

אוף. סוציופט מפגר.

"ואתה תצטרך לבוא ללוות אותי מהאוטו כפיצוי."

זה בכל מקרה יקרה, היא לא תמצא את הבית לבד, הכניסה היא לא מהרחוב שהוא באמת כתוב בו.

"מבטיח. זה המינימום."

את פה ואני משתתק. כי יש בך משהו שאי אפשר להסביר. יש לך ווייב, יש לך אנרגיות ששואבות ממני הכל. מי היה מאמין. אני, א', מפחד.

אני לא מפחד כי את מפחידה. אני מפחד כי אני לא יכול באמת להסביר לך משהו שכבר הסברתי לך ולא קיבלת. כן קיבלת. זה לא משנה. את יודעת יותר מידי. ושום דבר לא ישתנה אף פעם. כי יש בך איזה משהו מטורף שלא עוזב אותי, ויש בי משהו מפגר שמסרב לוותר עלייך.

חבר תופס אותי רגע בצד, "רגע, אתה והיא... היא אופציה כאילו?"

"תמיד. כבר שנים."

"אה, הבנתי..."

חבר אחר ברעיון דומה, "תגיד, אתה ו-ט', מה הסיפור ביניכם?"

"זה ארוך נורא... טוב, בעצם זה לא ממש ארוך, אבל זה נורא מסובך."

"אה, הבנתי. וכאילו, אתה בונה עליה?"

להיות ריאלי? ממש לא.

"אנחנו סיפור של שנים, זה בעיה להסביר את זה. אם הייתה לי אפשרות, אז כן."

רק הרבה אחרי זה, אחרי המוזיקה, האנשים, השתייה, הרעש. נשכבת במיטה מסוחררת "הכל מסתובב לי..."

מוזיקה ברקע, ediT באלבום האהוב עליי, הרקע של המחשב בטלויזיה ואת. את שרועה על המיטה ולא לגמרי איתי. אבל זה בסדר.

"הטלויזיה שלך בכל מקום, ככה... וום וום וום. והמזגן והקירות. הכל מסתובב. תפסיקו להסתובב."

אני צוחק. את מקסימה. ואת כל כך יפה שזה כואב.

"לא נוח לי, אני פותחת את החזיה."

"מה שעושה לך נוח, את האורחת." חצי חיוך, אבל זה חושך והיא לא שמה לב. גם אם היה אור היא לא הייתה שמה לב.

"טוב, חם לי, אני נפטרת מהחצאית."

את אומרת ומתעטפת בשמיכה, אני לא בדיוק יודע איך לאכול את זה. זאת פאקינג את. ט', היחידה שהצליחה להשתיק אותי בלי לנסות. היחידה שגרמה לי להיות אבוד בסביבה שהיא הכי שלי.

אני נשכב לצידך. את צודקת, באמת נורא חם. "אני מוריד את החולצה. זה בסדר?" חצי שואל, חצי מודיע לך.

אני מושיט את היד לצד ואת תופסת את מקומך בחיקי. את מתאימה כמו כפפה. את נשכבת עם הגב אליי, ומכוונת אותי אלייך, ואני מרגיש את כולך בכולי. זה אקסטטי. 

אני לא יודע מה לעשות, מאבד את המחשבות שלי כשכל אחת מהן קוטעת את השנייה ודוקרת אותה למוות, אני מתחיל ללטף אותך, קצת בבטן, קצת ברגליים.

"יש לך רגליים ממש קטנות..."

"כן, אני יודעת" ואת צוחקת. קצת מובכת אפילו. "עדיין מסתובב לי..."

"זה בסדר, זה יעבור לך עוד כמה דקות."

אנחנו שוכבים בשקט ואני ממשיך ללטף אותך, העור שלך בוער והוא נעים כל כך. הוא חלק ורך והיד שלי פשוט מחליקה לאורכך.

"היי, צדקת. זה באמת עובר."

"אני יודע. את קצת נרדמת."

"מממ" אני מהנהנת להסכמה.

"ט', אני אוהב אותך, את יודעת? כבר שנים אני אוהב אותך. זה הרגע שאני מחכה לו כבר שנים וזה נהדר ככה איתך."

איפשהו באמצע את נרדמת כבר, ואת לא תזכרי דבר מכל זה. המשכתי ללטף אותך עוד תקופה שנדמתה כמו נצח בזמן שישנת, הייתי הגון ולא נגעתי בך באף מקום שחשבתי שלא תסכימי כשאת ערה ופיקחת. את נעימה כל כך ואני לא רוצה להירדם.