בלנדד.

סקוטי.

הרבה יותר מידי.

הייתה לי ול-ד' החלטה משותפת חלקית להפסיק את הקשר. המערכת יחסים. החברות. הזוגיות. האינטרקציה. היא ניסתה לקרוא לזה בכך כך הרבה שמות. כל ההגדרות האלה שלה. היא צריכה שם לכל דבר. היא צריכה שהוא יהיה ברור ומסודר.

I'm nothing but a simple thing, Love.

אני תמיד הייתי בסוג כזה של קשר. קשר שאין לו הגדרה ברורה ואין לו מטרה מיוחדת. קשר כי כיף. להעביר את הזמן ביחד. כיף לשכב כשמתחשק. כיף היכולת לדבר על הכל בלי איזושהי מחוייבות. ויותר מהכל, כיף להיות ללא מחוייבות, אבל עם.

זה היה מוזר, להגיד ל-ד' שאני ו-ר' סוג של ביחד. לא ממש ביחד. פשוט היה לנו ממש נחמד בשבת. אפילו לא שכבנו. עברו שנים מאז שהתנשקתי עם מישהי כל כך הרבה זמן וזה נגמר בזה. זה הכל חלק מאותו רעיון. אין ממש התחשבות במחר. או במשהו חוץ מהרגע הזה, וברגע הזה כיף.

שנינו ידענו ואיפשהו כל הנושא הודחק בינינו, שבסופו של דבר אנחנו ידענו שכשתהיה לי מישהי, היא תיעלם. אמרתי לה שזה יקרה. היא אמרה שזה יקרה כשהיא תחשוב שזה נכון. אני לא חושב שזה נכון. אבל אין משהו נכון מזה כרגע.

ד' הייתה בין היחידים בעולם שהצליחו להשתיק אותי. גם אם לכמה שניות. ד' הצליחה לשעות. בעיקר בהודעות. אבל הייתי בא לשלוח לה הודעה, קורא את האחרונה שלה, ומשתתק שוב. היא חשבה שאני מתעלם, אבל היא לא באמת הייתה מודעת למה שהמילים שלה עושות לי.

אני לא בנאדם שמתרגש בקלות. למעשה, אני לא בנאדם שמתרגש כמעט בכלל. קל לי להתנתק מדברים, אירועים, אנשים, מקומות. שכבות. חומות. מסכות. היא תמיד הייתה קוראת לזה מסכות. אני גם תמיד אהבתי לקרוא לזה ככה. מישהו פעם אמר "לפעמים אנחנו מוותרים, אנחנו מורידים את המסכה, רק למצוא את האמת המאכזבת, שמאחוריה מחכה מסכה נוספת.".

ד' אמרה שהיא מוקסמת מהרגעים שאני בלי המסכות שלי. שאני פשוט אני. לא א' שכותב בלוג, לא א' שחי חיים אחרים לגמרי בצבא, לא א' שמדחיק את המציאות שלו בבית. פשוט ****.

היא אומרת שזה בעיקר כשאני מדבר עם אחותי, או כשאני שר. אני תוהה אם יהיו עוד אנשים שידעו להעריך את זה כמוה. אני אף פעם לא חשבתי על זה ככה.

ד' הייתה מציבה בפניי אתגרים. היא הייתה אומרת שאני יכול למצוא לכל דבר תירוץ הגיוני. הסבר הגיוני. אמרתי לה "תנסי אותי. תני לי כל נושא, ואני אנסה למצוא לו הסבר הגיוני. להצדיק אותו."

- ניסויים בבעלי חיים.

- אונס.

- רצח של ילדים.

היו עוד כמה. והיו כמה שלא הסכמתי איתם. אלה העיקריים שאני זוכר ושהצלחתי להצדיק. ד' תמיד הייתה אומרת שזה לא הגיוני שאני מצליח למצוא הסברים לדברים האלה, ולגרום לזה להישמע הגיוני. היא לא תמיד הייתה מקבלת אותם. אבל הם היו קיימים.

אחרי שאני ו-ד' היינו בקשר אינטנסיבי יותר ופחות במשך שנה וחצי, היא יכלה להגיד לי ביום ראשון "אתה לא מכיר אותי". ד' בורחת ממני ומתגוננת ממני. כי אני מסוכן.

ד' לא רוצה לעכל את כמה שהיא חשובה לי. ד' לא רוצה לדעת מה היא בשבילי. כי זה לא משנה שאני אומר לה שהיא חשובה לי, כי היא מדחיקה אותי. כי אני טועה, כי אני משקר. כי אני "משמר" אותה. ל-ד' לא משנה שאני אומר לה שאני אוהב אותה. כי אני לא אוהב אותה כמו שהיא רגילה. כי אני אוהב אותה ואני יכול להיות עם מישהי אחרת. כי אני אוהב אותה, והיא חשובה לי. אבל היא לא בת זוג.

מ' הכירה חלק מהסיפור שלי ושל ד', מ' הייתה אומרת לי כל הזמן להפסיק להוליך את ד' שולל, שאני פוגע בה. אמרתי לה תמיד שזה ממש חבל, ושזה לא הגיוני, כי אני אומר ל-ד' כל הזמן את האמת. לא שיקרתי ל-ד' אף פעם. תמיד אמרתי לה שהיא לא בשבילי. שאנחנו לא נהיה ביחד. שכיף לי איתה, אבל היא לא בשבילי.

ד' אומרת שאני מיוחד, היא אומרת שאני מכיל. לפעמים קצת יותר מידי, אם יורשה לי להוסיף. היא אומרת שאני היחיד שהיא באמת נפתחה אליו. אני באמת מקווה שזה נכון, חבל שאני לא מרגיש ככה.

ד' היא אחת משתי הנשים היחידות שיודעות מי אני ויודעות על הבלוג הזה, ועל הקשר בין הכותב לנכתב. בין המציאות לוירטואליות שכאן. ד' כתבה לי הודעה, ואמרה שהיא עדיין קוראת כאן. אני מקווה שזה נכון.

ד' אומרת שהיא כועסת על עצמה כי היא אנוכית, כי היא מתמקדת בעצמה במערכת יחסים שלנו. אני חושב שהיא טועה. אני חושב שהיא אנושית. ואני חושב שהיא הרבה יותר צודקת ממני. ד' הופכת את עצמה לסוג מוזר של Reverse-martyr, ואני לא מסכים. כי היא עושה את הדבר הנכון. כי אני אהיה בסדר.

אין שום דבר רע בלהיות קצת אנוכיים מידי פעם. במיוחד בקשר איתי. שאני לא בדיוק הטיפוס הכי אלטרואיסטי שקיים.

ד' לפעמים שוכחת. לפעמים היא שוכחת שבלאגן זה לא דבר רע. שקצת חוסר חסד בשטויות שהיא כל כך אוהבת כמו ההגדרות והגבולות וכל הדברים האלה שלה, זה לא נורא כמו שהיא חושבת ועושה מזה. לפעמים היא שוכחת שדברים שהם לא מקובלים, הם לא בהכרח רעים.

ד' לא מבינה למה אני מבקש ממנה סיגריות. כי אני לא מעשן. מפריע ל-ד' שאני מבקש ממנה לעשן ממנה. ד' לא רוצה להבין למה. זה בערך מאותה סיבה שהיא ידעה להסתיר את זה ממני במשך שלושה חודשים. לא התחלתי לעשן בגלל ד'. התחלתי לעשן בגלל ס'. עד שהחבר שהייתי לוקח ממנו סיגריות הפסיק לי את ההזרמה. כי חבל על הריאות שלי. "הריאות שלי - שלי. אל תהיה לי אמא תרזה", זה לא עניין אותו.

ד' חושבת שהיא גורמת לי לשנוא אותה, שהיא גורמת לי לצאת מנייאק בכל הסיטואציה הזאת. בכל השיחה איתה. אבל ד' רק מרגיזה אותי. אבל זה בסדר, אני אוהב אותה. היא מצחיקה אותי. וכיף לי איתה.

לפעמים היא יודעת, ולפעמים היא לא. את הרוב היא כן, פשוט לא תמיד בזמן.

"כולם יהיו בסדר בסופו של דבר. גם אני, גם את. השאלה היא רק מתי."

I'm a simple thing, love.