יש לי הרבה חצי דברים בראש. אבל אחד הדברים שהכי זכורים לי מהשיחה שלי עם ס', היא האמירה שלה שזה רק כי אני מתרכז בה, רק כי אני מתמקד בה שאני מתגעגע אליה כל כך. היא אמרה, שאני צריך לפזר את הרומנטיקה שלי יותר, למצוא לי בנות להתעסק איתן. שכשזה יקרה, הכל יהיה בסדר.

אני לא יודע עד כמה זה עזר, אבל הסברתי לה שהרומנטיקה שלי לא קשורה לפיזור שלה. כי אני מפזר אותה, כי אני מדבר עם בנות, כי אני מתעניין בכל דבר שזז שיכול לפחות קצת, רק קצת, להשכיח אותה ממני. כי לדבר עם בנות איך שאני מדבר, להשיג מה שאני רוצה זה לא קשה. אבל לדבר על רומנטיקה ולפזר משפטים יפים לבנות זה קל, אבל זה לא אמיתי. אין שם שום תחושה כנה. להחמיא לזאת, לנשק להיא את היד, לחבק את ההיא כאילו היא הנשמה האובדת שלי. זה ריק. ס' לא ידעה, ובצדק, שאני כן עושה את זה, כי כשאני מדבר עם ס' הכל מתפרץ. הכל מתפרץ כי זה חלק ממנה, חלק ממנה אצלי. המקום הזה של להחמיא, של לאהוב, של לקבל ולהכיל. "אתה בנאדם מאוד מכיל", ד' אמרה הרבה פעמים. אולי הבעיה שלי היא לא לקבל, אלא לתת ולעזוב.

בגלל שאני מכיר את עצמי אני מפחד על אחותי, ר', כי היא אומרת שהיא לא תמימה כמו שאני חושב שהיא, אבל זה שקר. כי היא לא יודעת מה אני באמת חושב. ולמען האמת, אני לא מפחד כי היא תמימה, אני מפחד כי יש אנשים כמוני בחוץ. כי אני יודע מה קורה שם. כי אני לא תמים, כי הייתי הצייד, הטורף והטרף. לעיתים אפילו בו זמנית.

אני מפחד מאנשים כמוני, כי יש לנו את היכולת הבלתי מוסברת הזאת לגרום לאנשים לעשות דברים גם אם הם לא באמת רוצים בכך. זאת הדרך, בדיעבד, שאיבדתי את הבתולים שלי, ו-ד' את שלה. ואז את כל הסיפור עם א' הראשונה.

אני יכול מאוד בקלות להעיד על עצמי שאני לא אוהב קהל בחלק מהמקרים, ויותר משני אנשים זה קהל. Two's company - Three's a crowd, לפי הפתגם הידוע. לדבר מול כמה אנשים על נושא נתון, בהרבה דברים, אין לי בעיה בכלל. תנו לי, הכו בי פילוסופיה, ביולוגיה, פיזיקה, כימיה, פסיכולוגיה, עיצוב, תנו לי הכל. אני אוהב לדבר. אני אוהב לשכנע. כשנשאלתי מה ארצה לעשות בחיים ובהינתן למעלה ממאה אפשרויות, מבין האפשרויות שתמיד היו שם, והן יהיו הכיוון שלי בסופו של דבר, קפצה לעיניי האפשרות של פרזנטור, לוביסט, איש יחסי ציבור. עם ההנחייה של "לכו על מה שמדבר אליכם, בלי להתחשב בכלום." לא היה בכלל ספק. תנו לי לדבר, תנו לי להוכיח לכם שאתם טועים, או לחילופין ואף יותר טוב, תנו לי להוכיח לכם שאני צודק. כשנשאלתי למה, התשובה הייתה ברורה לי כשמש "ברגע שבו אתה מצליח לשכנע מישהו בדבר שאתה מדבר עליו, שמשהו יותר טוב, שמשהו נכון יותר, שאני צודק, אני מנצח.".

-

במהלך תקופה של כמעט חודש בעוטף עזה בתור חייל, חלקה בזמן הרגיעה ורובה בתחילת המבצע, ככוח מסייע שגוייס לפי זמינות, עד לא מזמן, יצא לי לחשוב כמה פעמים על איך יהיה המוות שלי, או לחילופין איך תיראה ההלוויה שלי.

הגעתי למסקנה שאני רוצה שמישהו יעלה ויישא דברים, יעשה מן הספד כזה, אבל אני נקרע בין שני סוגים. האחד אני רוצה שיעלה מישהו וידבר על מי הייתי, שיכניס כמה קטעים מצחיקים. האחר הוא ההספד הידוע, המלא רומנטיזציה וה-הו, כל כך מרגש. זה שגורם לך לבכות גם אם לא הכרת את הבנאדם ולהתרחט על זה שלא הכרת אותו.

אני רוצה שבהלוויה שלי יהיה אוכל, ושתייה וריקודים. אני רוצה שאנשים יהיו שמחים בהלוויה שלי, כי חיים נגמרים, אבל חיים אחרים ממשיכים.

Do not pity the dead, Harry, pity the living. Above all, pity those who live without love.

יצא לי לתהות מי יגיע להלוויה שלי, אני מאמין ש-ס' תבוא. אני חושב שגם ד' תבוא. אני רוצה לקוות שגם ט'. זה יכול להיות מעניין. מעניין אם כחסד אחרון ניתנת לך האפשרות והזכות לראות את ההלוויה שלך. אני חושב שזה יכול להיות מאוד נחמד. כנחמה אחרונה למת. אם אלוהים באמת רואה הכל, קח לך את זה כסטרטאפ.

בסופו של דבר, כולם מתים, וזה הרי ידוע כי Vanitas Vanitatum Homo. אז למה לכם להתאבל?

"וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי."