זה כבר חודש.

לא בדיוק, אבל בערך.

זה כבר חודש, חודש של הלקאות עצמיות, חודש של עינוי עצמי בלתי פוסק, מתמשך מבוקר ועד האינסוף. חודש שכל תמונה, ביטוי, מילה, אופן דיבור, צורת חשיבה או רעיון מציפים אותי בזכרונות, בפלאשבקים, ברצון להתלקח בספונטניות ולהיעלם, ברצון לטבוע.

זה כבר חודש שאני מתקשה להאמין ומסרב לקבל את כל הסיפור הזה. כי למרות כל מה שקורה וקרה, הכל מופרח לי מידי. כל הלבד הזה, מופרח לי מידי.

כי גם אם אני מבין את כל ההיגיון שמאחורי כל זה, וכל החיה ההגיונית שאני מתיימר להגיד שאני, כל המסכים שהיו לי, כל הגדרות הקטנות שלי מהעולם קרסו ונשארתי לבד וחשוף.

זה כבר חודש שאני אוכל לעצמי את הראש עם המון "למה ואיך", הרבה "זה לטובה" ויותר משניהם ביחד "אם".

זה כבר חודש שאני טועה וצודק.

הצבתי לעצמי 10% ממשך מערכת היחסים לאבל מוצדק. כלומר, ביציאה מנקודת ההנחה שאורכה היה 40 חודשים, לערך, אני יכול להתאבל כאוות נפשי במשך של כ-4 חודשים. וזה נכון. אבל זה טעות.

אני כל כך טועה שזה מזעזע. אני החלטתי לזנוח הכל. לנטוש את הכל.

לעזוב את כל ההיגיון שלי, לעזוב את כל הדברים שאני חושב שהם נכונים ופשוט לחיות.

להפסיק לתת לעצמי זמן להתאבל, ולנצל את הזמן שיש לי עכשיו.

החלטתי לתת לעצמי מה שמגיע לי (להלן, ע"ע הפוסט הזה).

מספיק להיתקע בעבר. ס' הייתה נהדרת, ואני אוהב אותה תמיד. אבל ס' הייתה, ואני עדיין.

צריך להיות לבאה שם יפה, מישהי עם שם מכוער זה יותר נוראי ממישהי מכוערת בפועל.