קשה לי יותר ויותר להתרכז במה שאני רוצה, במה שאני עוסק בו בזמן נתון. המסוגלות שלי לעשות משהו אחד קבוע רופפת. פעם הייתי יכול, בכל מצב נתון, לקרוא. לקרוא ספר, מאמר, כל דבר. ברעש, אנשים מדברים, מוזיקה, צעקות, אבל היום כבר הרבה פחות. אם מישהו מדבר ברקע זה מפריע לי. זה מפריע לי חלקית כי מעניין אותי מה נאמר שאני מפספס, וחלקית כי זה פשוט מפריע. אני פחות אני לאחרונה.

אנחנו רק אנושיים. בסופו של דבר. בני תמותה ברי מזל.

אני פחות בשליטה משאני רוצה להיות. אני יותר בשליטה משחשבתי שאני.

ד' מנסה לשגע אותי, ובשילוב של בירה, וויסקי ועייפות כרונית מתעצמת אני כמעט ומאבד את עצמי לעלטה.

ד' אומרת שזה בכלל לא הסטירות, זה לא השריטות. אלה לא הנשיכות וזה לא הכאב בכלל. זה החיוך. החיוך המרוצה הזה, זה שמסגיר באופן כל כך ברור שאני זה ששולט. שאני בשליטה. שאין לך מקום, ושאם את רוצה שיהיה לך, את צריכה לבקש אותו. כי זה הכל.

ד' חושבת שזה בטח מרתק להיות נעול בתוך הראש שלי. - אני חושב שזה מייאש, ואני מכיר את עצמי. - עם הכרה מעורפלת ומדרדרת אני מאבד את עצמי. אני מאבד את עצמי לידה, אבל אני שולט בעצמי טוב משאני חושב שאני יכול.

"אני רוצה שתשנאי אותי, ד'. אני רוצה שתשנאי אותי כל כך, עד שלא תוכלי שלא לאהוב את זה, ואותי."

אני מעורפל משחשבתי שאהיה. יותר מידי וויסקי. אני לא בבקרה. אני במושב שליד הנהג ו-ד' זורקת הערה שמכעיסה אותי מאחורה. היא יודעת שהיא מכעיסה אותי, אבל זה משחק בשבילה. זה משחק להכעיס אותי ואז לבדוק מה אני עושה. בד"כ היא עושה דברים שמכעיסים אותי, אבל רק במידה. רק במידה שאני אצטרך לטפל בה. אם הייתי זוכר מה היא אמרה זה היה נהדר, אבל אני רק זוכר שהסתובבתי אליה והסתכלתי לה בעיניים והיא לא הצליחה להסתכל בחזרה בשלי. הפעם אני כועס. באמת כועס.

ד' טוענת שאני מסוכן. "אתה ממכר", היא אומרת לי כשאני שואל למה. אני לא חושב שזאת הסיבה. אני חושב שהסיבה היא שאני לוקח מה שאני רוצה, ושאני עושה מה שאני רוצה. היא חייבת להתרחק ממני, אני לא נותן לה. "את כל כך כיף, ד'.". וזה להיות צמוד אליה ולכעוס עליה כשהיא מזיזה את הידיים אחרי שאמרתי לה בפירוש לא. הפעם היא לא מכעיסה אותי בכוונה, לא לגמרי. חלק מזה זה פשוט הרגל מגונה שיש לה. להפריע לי. משהו בטבע האנושי לא מאפשר לנו באופן טבעי לגמרי לנתק את עצמנו. לתת לנו לשכב בשקט כשמישהו עושה בנו מה שעולה על רוחו.

החושך הוא דבר נהדר. הוא מערפל. מערפל את החושים, ועם מוזיקה אפילו יותר. אני תמיד הגיוני, אבל הגיוני לי. אני נהנה לשגע אותה יותר משאני אמור. או, למעשה, היא מודעת לזה יותר משהיא אמורה.

ד' שוב מזיזה את היד שלה. "את מעצבנת אותי, ד'". היא יודעת. אני מסיט לה את הפנים הצידה ונצמד אליה, "את מעצבנת אותי," אני אומר בלחישה רועשת תוך כדי שאני מחזיק לה את הפנים, חזק.

"את יודעת, יש דבר כל כך יפה בלגרום כאב בפנים, זה מיוחד." אנשים לא רגילים לזה שכואב להם בפנים, הפנים שלנו הם הסימן היכר הראשון שלנו עם אנשים. אנחנו מפחדים שמשהו יקרה לנו בפנים, שמא נפסיק להיות כמות שאנחנו. ואז מה נהיה? מישהו אחר? זאת לא אופציה. אני מגלה שזה המקום  שאני הכי אוהב להכאיב בו. לשרוט לה את הפנים ולנשוך לה את איזור עצמות הצוואר. אין לה טעם והמרקם שלה בפה שלי... זר.

אני חוזר לעיסוקי הקודמים. עינויים קטנים.

ידיים מלטפות עד כדי טירוף. כל הזמן איפשהו בין ליטוף לשריטה.

היא שוב זזה.

הפעם כבר לא שריטות, הפעם היא מקבלת סטירה.

אני חוזר לעיסוקי הקודמים.

היא שוב זזה.

סטירה חזקה יותר.

אני חוזר לעיסוקי הקודמים.

היא שוב זזה.

לרגע אני מפחד עליה.

אני מתנער מזה, ונותן לה סטירה חזקה יותר ממקודם.

"את יודעת, ד', אין דבר יפה יותר מאישה דומעת. אישה בוכה." היא מסתכלת עליי קצת מבועתת. "זה הכי יפה כשמישהי דומעת כי היא לא מצליחה לנשום, כי היא מתעקשת להכניס את כל הזין לפה שלה, אבל היא לא מצליחה. היא מנסה ומחזיקה אותו בפנים בכל זאת. ואז היא דומעת. וזה יפהפה."

ד' חושבת שהיא מכירה אותי. כי היא יודעת טוב מידי מה קורה לי בלילה. היא יודעת, בערך, מה אני מסוגל. ומה אני רוצה. ומה גורם לי לחייך. היא רואה את זה, היא רואה אותי נושך לעצמי את היד, נשיכות קטנות ומרסנות, כשאני לא במצב שאני יכול להכאיב לה. אבל ד' לא יודעת מה אני חושב, מתי, או למה. היא לא יודעת מה קורה לי ביום. היא מכירה צד אחד. ואת הצד שהרוב לא מכירים. והצד שחלק מפחדים ממנו מסקרן אותה וגורם לה לרצות עוד.