אשמת הכוכבים של טימותי.

כתבתי עד לפני כמה שעות פוסט ממש ארוך שמתקשר לכותרת ומספר על צמיד שהחבר הכי טוב שלי נתן לי לפני 7-8 חודשים, ולמרות שניתקנו קשר המשכתי לשים את זה עליי במן צורה סנטימנטלית שהוא עדיין תמיד איתי, וקיוויתי שאני תמיד איתו.

ואני זוכרת כשהייתי שוכבת על המיטה בחדר בחושך מוחלט ושירים ש'גורמים לי לחשוב' ברקע בזמן שהצמיד בין כפות ידיי, שואלת את עצמי אם באמת הצמיד הזה היה בשבילי או שאני רק מעבר כלשהו לדבר אחר, ואם מגיע לי להמשיך לשים את זה כל יום במחשבה שזה שלנו. 

אבל אני יותר מידיי שמחה ומבולבלת בשביל להסביר דברים

והפוסט נמחק לי אז זה נורא כואב.

ואני עדיין מבולבלת אבל מאוד שמחה.

אפילו קצת.. מאושרת. 

אני לא בן אדם שאוהב את עצמו או שלם עם מה שהוא, וזה משהו שכנראה יקח לי זמן לקבל כי אין לי שום אפשרות לשנות את זה כי טוב, זו אני

ואף פעם לא הזדעזעתי מאיך שהחברה והסביבה שלי נראית. כלומר.. לא פיזית, כי החדר שלי הוא תמיד בלגן גדול אלא פשוט העובדה הקטנה הזו 

שאף אחד לא ניסה להיכנס ולראות מי אני באמת,

ולא שאל על דברים שאני אוהבת או רוצה לעשות. ואני רגילה להיות זו ששואלת וזו שרצה כדי לגרום לאותו\ה אחד\ת להעלות חיוך

וכנראה שזו מי שאני בחיים האמיתיים.

אני לא הילדה המתולתלת הזו שכותבת, מציירת, רצה, קוראת, מקשיבה, אוהבת 

אני הילדה עם השיער ה"חריג" שפשוט שמה לב לדברים שאחרים לא רואים ושואלת. וזה לא הפריע לי, זה עדיין לא מפריע לי להיות אחת כזו

כי אני שמחה שזה ככה, ואני שמחה שאנשים מרגישים אפילו עוד לפני ה"הכרה הראשונית" שאני בן אדם שהם יכולים לפנות אליו כשרע ואני אקבל אותם תמימים ונורמלים כפי שהם. אני מגדירה את עצמי אחרי הכל ולא אנשים אותי.

ואני שמחה על אותו הבן אדם שכן שם לב

כי זה מיוחד. 

ואני מרגישה מיוחדת. 

והייתי רוצה להתנתק לחלוטין מאותם אנשים שלא מכירים אותי

ומעצם העובדה שמישהו שאני מכירה כבר קרוב לחמש שנים שואל אותי למה אני מציירת דברים "עגמומיים" ושאני צריכה לחייך עם חיים כמו שלי

"אבל אני לא רוצה לחייך. לא עכשיו."

-"את השתנת נורא, את יודעת? את היית נורא קופצנית וחייכנית. זה בגללו?" 

אבל אני אוהבת לשכוח מדברים כאלו לכמה רגעים ולהתרכז בדברים שאני באמת אוהבת.

אני מרגישה קצת קיטשית(וסתומה) כשאני מרגישה ככה בזמן שאני מציירת דברים כאלו, או אנשים בסגנון כזה,

אבל הוא שומר. שומר הרגשות והעולם הפנטסטי. והוא מדהים, ממש כמוהו. 

וטוב, שמרתי את התמונה הכי טובה לסוף;