http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=827758"האשמה, ברוטוס יקר, אינה בכוכבים, אלא בנו אנו".heCopyright 2026 טימותי. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=827758http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=827758&blogcode=14095477<div align="right" dir="rtl">אני מפחדת ועדיין כה אמיצה.אני מפחדת ליפול ולדעת בסוף שאפגע.אני נופלת הישר לפחד שלא קייםממציאה פחדיםממציאה בעיותהן לא קיימות.אני קמה בבוקר כי אני חזקהאני נשארת במיטה כי אני נמושה. אני מאבדת חברים,או שמא הם פשוט מתים כמו זבוביםאני לבד כשמסביבי האנשים כה רביםאני לבד בחדר שהוא כה צבעוניאני שותקת בחדר שכל מי שנמצא בו הוא רק אני.אני מחכה שהכול ייגמרכדי להראות את מה שעולם לא הראתי לאחראני בורחת מהעולם שלי.ברחתי. אני רוצה לזכור שחייכתי. שזה כל מה שאי פעם עשיתי. </div>Wed, 23 Apr 2014 22:31:00 +0200nobody@israblog.co.il (טימותי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=827758&blogcode=14095477http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=827758&blog=14095477http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=827758&blogcode=14094091<div align="right" dir="rtl">מבחן אחד. סך הכל מבחן אחד. מבין כל המיליון שכבר עברתי ונכשלתי והצלחתי. ואני מרגישה כמו מישהי שרצחה מישהו אחר, ולא די בכך - גם דאגה לענות אותו טוב מאוד לפני כן כדי שהמשאלה היחידה שלו תהיה משאלת מוות. וזה רק מבחן אחד. לא בגרות לא מתכונת. מבחן. וכל מבחן אני שואלת את עצמי אם זה מה שיגרום לי להיכשל בחיים. אז.. אני שואלת. אני אכשל בחיים. אבל לא אכפת לי. לאותו הרגע. לכמה דקות הבאות. לא אכפת לי בכלל. או שפשוט איבדתי את האמון העצמי שלי בי. כן, איבדתי. </div>Tue, 22 Apr 2014 01:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (טימותי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=827758&blogcode=14094091http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=827758&blog=14094091http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=827758&blogcode=14090113<div align="right" dir="rtl">סיפרתי לך כי מעבר לזוגיות שהייתה או עדיין יש לנו, אתה החבר הכי טוב שלי. לא רציתי שתכעס, לא רציתי שתדע, רק רציתי לדבר. זה היה ב2 בלילה, באותו היום שהכול קרה. לא הפסקתי לחשוב על כמה שאני צריכה להיות מסוגלת להדחיק רגשות מסוימים, בעיקר את הרגשות האלו. התחלתי לספר לך שאני מחבבת אותו. או יותר נכון; התחלתי לספר לך שהוא אמר שהוא מחבב אותי והוא גרם לזה שכול הרגשות שלי יוצפו מחדש. לא הרגשתי את זה במשך זמן רב, את הצביטה הנחמדה הזו בלב. הוא אסף אותי מהתחנה ונפגשנו בפארק, וזה היה הדבר הפשוט ביותר כי תמיד זה קרה. תמיד נפגשנו כשירדתי מהאוטובוס, תמיד הלכנו לפארק וישבנו שם, ותמיד דיברנו. דיברנו עליו. הרגשתי שזה די והותר אם אני מצליחה לגרום לו להפסיק להדחיק לרגע רגשות שהוא רוצה להרגיש. חייכתי. הפגישה הזו הייתה פשוט שונה. זו הייתה הפעם הראשונה שישבתי מולו ולא לידו, הפעם הראשונה שלא פחדתי לדבר, וכשהוא שאל מה קרה ליד שלי - עניתי, לא ברחתי. בכיתי, והוא חיבק. לא חשבתי על רגשות בכלל, הרגשתי.. הקלה. התחבקנו במשך שעות ושכבנו על הדשא, וזו הפעם הראשונה שהוא חיבק אותי כל כך חזק. זו הפעם הראשונה שהוא הסתכל</div>Thu, 17 Apr 2014 12:12:00 +0200nobody@israblog.co.il (טימותי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=827758&blogcode=14090113http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=827758&blog=14090113http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=827758&blogcode=14059496<div align="right" dir="rtl">שאני לא שייכת לכאן. אז אני שוכבת על הרצפה, בוכה, נכנסת לריבוע הלבן הריק, מנסה לחשוב על המילים שאוכל למלא בתוכו ואני ריקה, ריקנית. מבחוץ יש רק שומן שמכסה מבפנים אני כלום. מבפנים אני ילדה שבוכה. אין לי עם מי לדבר אז אני פה. שוכבת על הרצפה ובוכה. אני יוצאת לטיול שנתי מחר, ואני כל כך מפחדת. אני מפחדת מהמבטים של כולם, אני מפחדת מהצורה שבה הבנות מסתכלות עליי. או איך שמסתכלים עליי ואומרים "שמנה, למה את אוכלת בכלל?" אני שונאת את זה. אני שונאת אותי, וזה החלק הכי מעצבן של "מה אני אמורה לעשות עכשיו?" אני יכולה לקוות שאלמד משהו מהטיול הזה, או שהוא ישנה אותי או את המחשבות הרעות שלי לפחות. או שאני פשוט אחזור פחות דכאונית ויותר רזה. אבל זו סתם אני.</div>Sat, 08 Mar 2014 17:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (טימותי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=827758&blogcode=14059496http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=827758&blog=14059496http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=827758&blogcode=14058735<div align="right" dir="rtl">אני מרגישה שעברה שנה כשעברו רק כמה חודשים תמימים מאז שכתבתי כאן לאחרונה. אני לא יודעת מאיפה להתחיל. לא רציתי לחזור כי ידעתי שאני כותבת רק כשאני ממש עצובה, או שאני ממש במצב רוח פולני ככה שכל מה שאני רוצה זה להתלונן. אני מבולבלת. אני רק רוצה שהשבוע הזה ייגמר, ייגמר ואתחיל את השבוע החדש האחר. אני לא יודעת אם באמת נפגש השבוע כפי שקבענו. פגעתי בו כהוגן. נפרדנו, אני והוא. אחרי כמעט שנה. כולם אומרים "לא חשבת שתתחתני איתו, נכון?". אני שותקת כל פעם מחדש. הסיבה שנפרדנו היא לא די פשוטה כדי שאתחיל לפשט אותה במילים, אבל היא מספיק פשוטה כדי שאוכל לפחות לנסות להסביר למה אני מתנהגת ככה. אני אוהבת אותו, המון. אני חושבת שבגלל כל מה שעברנו ביחד, ודווקא בגלל שכשממש הייתי צריכה אותו שם הוא לא היה - זה דעך. וככה זה כמו גלגל שמסתובב. גם אני לא הייתי שם בשבילו, אני עדיין לא שם בשבילו. וזה לא דעך כמו "אני לא אוהבת אותך יותר", זה דעך כמו... "למה פתאום אני מתנהגת כמו כלבה." התעמקתי יותר ויותר בבעיות שלי, בהפרעת אכילה, בהקאות, בפגיעה עצמית, בבריחה מהבית, מהריבים עם ההורים. בחודש האחרון ישנתי ב</div>Fri, 07 Mar 2014 18:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (טימותי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=827758&blogcode=14058735http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=827758&blog=14058735http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=827758&blogcode=14017463<div align="right" dir="rtl">כשחושבים על זה, אבל חושבים על זה באמת, מי צריך את זה? במאית שנייה אחת אתה מתאהב, והבן אדם המסוים הוא כל החיים שלך, הסיבה שאתה קם מחוייך בבוקר שנייה אחרי הוא הסיבה שאתה רוצה למות שנייה אחרי אתה לא זוכר אותו בכלל... ושונא אותו. שונא עד מוות. לא יודע על מה, שונא! ואנשים חיים חיים שלמים רק בשביל התקופה הזו, התקופה הקצרה-ארוכה של האושר התמים הזה. ומנסים להתגבר עליה במשך חיים שלמים. אנו בנויים בשביל להמשיך הלאה כל הזמן, כאשר לתקופה קצרה אנחנו אוהבים להסתכל אחורה. רק בשביל לתהות "מה אם". אני תוהה אם זה חסר משמעות ה"אהבה" הזו. </div>Tue, 14 Jan 2014 22:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (טימותי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=827758&blogcode=14017463http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=827758&blog=14017463http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=827758&blogcode=14007430<div align="right" dir="rtl">הדבר שהכי קשה לי הוא לסדר את המחשבות שלי כדי שיישמעו הגיוניות למי שישאל "למה אני מרגישה ככה". אני לא יודעת למה אני מרגישה ככה, בעיקר כי עשיתי הכל כדי לא להיות שוב עצובה. אמרתי לעצמי שאני רק מבולבלת, אני לא באמת אוהבת את החבר הכי טוב של החבר שלי, זה הזוי. זה גובל בחלום בלהות. והמשכתי הלאה, יהיה אנוכי מצידי לומר ש"הדחקתי" את זה. אני כל כך אוהבת לכתוב, אני כל כך אוהבת את זה. זה הדבר היחידי שטוב בי בזמנים כאלו. בזמנים כאלו שאני מרגישה לבד, או מדוכאת, או חרא. אני יודעת שמחכה לי משהו אמיתי. הדברים האלו שאפשר לראות אותם גם כשהחדר חשוך. דברים אמיתיים. אני לא יודעת- אני לא יודעת. אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותו? לא הייתי רוצה לנסות הייתי רוצה לראות להבין לגעת. אני כל כך מבולבלת, אני מחפשת את הבן אדם שיגרום לי להתעורר, שיגרום לי להבין שאני לא לבד, שהוא כאן בשבילי, שהוא מכיר אותי. ואני חוזרת שוב לשורשים של הפרעת האכילה, היא אוהבת לבקר אותי כשיש לי בגרויות. כתבתי לו מכתב. כתבתי לו מכתב ארוך שהסביר ב4 דפים מה שיכולתי לומר בשלוש מילים. רציתי לומר שאני סתם מפגרת, שאין ב</div>Wed, 01 Jan 2014 23:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (טימותי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=827758&blogcode=14007430http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=827758&blog=14007430http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=827758&blogcode=13995773<div align="right" dir="rtl">אבל מה לעזאזל עוצר אותי?</div>Thu, 19 Dec 2013 21:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (טימותי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=827758&blogcode=13995773http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=827758&blog=13995773http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=827758&blogcode=13993435<div align="right" dir="rtl">ואין מילים אחרות לתאר את המצב הזה - כי הוא חד משמעית חרא.</div>Mon, 16 Dec 2013 22:39:00 +0200nobody@israblog.co.il (טימותי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=827758&blogcode=13993435http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=827758&blog=13993435http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=827758&blogcode=13969052<div align="right" dir="rtl">כשאני מסתכלת עלייך לפני שנה, אני רואה שהשתנית, אבל נשארת אותו הדבר. אותו השיער, אותן העיניים התמהות והמבולבלות, אותו הגוף שאת לא יודעת איך להגדירו, ואותן המחשבות שלהן את לא נותנת מנוחה. כי גם שנה שעברה רצית להיות קיצונית, לא רצית להיות באמצע, לא רצית להיות ממוצעת ושנאת את זה, ואם זה לא ציונים גבוהים, אז זה רזון קיצוני, ואם זה לא רזון קיצוני אז זה לשאוף לשלמות יתר, זה לשאוף ללרצות את כולם, זה לנסות לעשות את הדברים שאת יודעת לעשות בצורה הכי טובה שאת יכולה - ואת כל פעם לא מצליחה, ואת שוב חוזרת ללולאה. רציתי שתשתני, רציתי שתדעי שבאמצע דווקא נחמד. את יכולה לנשום לרווחה, את יכולה לרוץ, את מסוגלת לדעת, את יכולה לחלום ולישון, את לא צריכה תמיד לחשוב קיצוני, את לא צריכה לשאוף לשלמות, גם לקבל 70 במבחנים זה בסדר. את תמיד רוצה להיות הכי טובה, לפחות במשהו אחד, שתהיה לך הגדרה אחת - "הרזה האנורקסית" או "החרשנית מהגיהנום" אבל.. את יודעת מה? את עברת די המון. אני יודעת שיש לך מבחן בעוד כמה ימים, ושהעטים עדיין מבולגנים ואת לא מצליחה למצוא את המקום שלך בין כל החברים, אבל אם את קוראת את ז</div>Mon, 18 Nov 2013 21:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (טימותי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=827758&blogcode=13969052http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=827758&blog=13969052