אשמת הכוכבים של טימותי.

הייתי אז רק ילדה קטנה, כשראיתי אותו. 
בלילה האחרון של מחנה הקיץ הנורא, נורא כמעט כמו הבית, יצאתי מהביתן, וגררתי רגליים באיטיות אל תוך היער הסמוך למחנה.

אני אפילו לא יודעת למה.

כאילו משהו קרא לי לבוא, משך אותי אליו בקסמיו, פיתה אותי.

אחרי זמן מה של הליכה, התחלתי לקלוט את מה שקורה סביבי – אני עומדת במקומי, סביבי עצים עם גזעים דקים, שנראים כאילו שאבו מהם את החיים, והם נשארו כקליפה ריקה של גזע מחוספס. 
מולי, על סלע גדול וכהה, נשען איש. מלאך. ראשו היה שפוף, ומבטו נח על האדמה תחתיו.

מגבו העירום צמח זוג כפניים גדולות ומרהיבות ביופיין בצבע לבן צח ובוהק על אף החושך סביב.
עמדתי שם והסתכלתי עליו, משותקת. שמעתי את קולו במחשבתי. 'היזהרי ילדה, כי שדים מהלכים על הארץ הזאת.

לפתע הרגשתי מין נוכחות מאחוריי. גופי נדלק והסתובבתי במהירות. לא היה שם כלום. כשהסתובבתי חזרה, הרגשתי שמשהו תוקף את המלאך.

גופו התקשח והוא הביט בי בעיניים אדומות כדם. צרחתי, והתחלתי לרוץ בכל כוחי חזרה אל המחנה. שמעתי זעקה מאחוריי, אבל לא הסתובבתי והמשכתי לרוץ. 
בלילה ההוא מת המלאך שלי, ומתה גם נשמתי. לא ידעתי מה תקף את המלאך שלי. לא ידעתי שאחר כך הוא חזר אחריי למחנה. 
לפעמים אתם מרגישים שמישהו עומד מאחוריכם, עוקב אחריכם, נושף בעורפיכם. לפעמים כשאתם עומדים על קצה תהום, אתם מרגישים את התחושה הזאת, שמישהו דוחק בכם לקפוץ. ליפול. לכולכם יש שד פרטי המתהלך בתוך הצל שלכם. אל תטרחו להסתובב, כי לא תראו אותו.

אך היזהרו, כי הוא תמיד שם, הולך אחריכם. אל תקשיבו לו. אל תתנו לו להשתלט עליכם. תכלאו אותו עמוק בתוככם, ואל תתנו לו לצאת,

כי ברגע שלא תשימו לב, ברגע שלא תשמרו על הכלא, הוא ייצא. השד שלי יצא זמן לפני הלילה ההוא. הוא לחם במלאך שלי, ששמר עליי במשך זמן רב. אך המלאך שלי הובס, ובלילה ההוא בשנתי, השד הפרטי שלי הרג אותי ולקח את נשמתי. 
היזהרו ילדים, כי שדים מהלכים על הארץ הזאת.