אז אחרי כמעט שנתיים שאנחנו מכירים, וכמעט שלושה חודשים מקסימים ביחד, יצאנו לקראת הסינימה כדי לראות סרט.
עכשיו.. מעצם העובדה שכמעט ואין סרטים טובים בקולנוע לאחרונה(כלומר, בשנה האחרונה) הסתכנו בלראות את הסרט הישראלי החדש של הבמאי ה'מהולל' אבי נשר.
אני לא אפרט המון על הסרט, כי תכננתי להיות סופר קיטשית הפעם כמו טיינאייג'רית טיפוסית, אבל זה הסרט הכי מתוסבך שאי פעם נתקלתי בו.
הוא מעשן סמים? הוא מדמיין את הציורים שלו זזים?הוא עובד עליו? הכל זו רק נקמה? כלומר.. מה? נראה כאילו הקולנוע הישראלי מנסה להיות קצת פסיכודאלי ללא הצלחה.
אם להיות כנה.. זה נראה כאילו הילדה בת ה10 שבי שלא ממש רצתה להתקרב לכל הנושא שקשור "לאהבה" והעדיפה שלא לחבב בנים, צווחת משמחה ואושר כי היא מרגישה שהיא מכל המילארדי אנשים על פני כדור הארץ, דווקא היא, זכתה בלאהוב מישהו ולזכות באותה האהבה ואף מעבר לה - בחזרה.
אני אוהבת את הצורה בה הצלחנו להתכרבל בכיסאות הלא נוחים, ושהצלחנו להסתכל אחד על השני בעיניים בזמן שכל הקולנוע היה חשוך\מואר בזכות אנשי הסמארטפונים.
"אני לא מאמינה שסוף כל סוף יצאתי איתו לסרט" - המחשבה הזו לא עזבה את חדר המחשבות שלי לרגע
לצאת עם החבר הכי טוב שלי לסרט ושהזמן יוביל אותנו להיות גם זוג קיטשי שמחזיק ידיים ומתנשק באמצע סטימצקי
אני אוהבת אותו. ויש אנשים שלא מסוגלים להגדיר אהבה מהי,
ולא יודעים או מחליטים מה נכון או לא,
ואם זה בסדר לעשות את זה או את זה,
ואנשים קראו לי טיפשה כי וויתרתי על עצמי,
ואנשים אמרו שזו לא אהבה
ואנשים אמרו שאהבה זה לא המרכיב החשוב במערכת יחסים - אני רק יכולה לומר ולספר על כמה שהם טועים.
הצמרמורת כשהוא מחזיק לי את היד.. המגע הזה, ההתקף לב הקטן כשהוא מתקרב אליי
הלב שרוצה עוד כשהוא מקרב את ראשו.
רק אז, רק אז אני התחלתי להבין שאני נכנסת למימד השלישי שלנו.
אנחנו לא על האבנים הגדולות שטיפסנו עליהם,
אנחנו לא על הספות בחנות רהיטים שנכנסנו אליהם כי היה כל כך חם בחוץ,
אנחנו לא יושבים בשולחן על יד המסעדה,
אנחנו בעולם שלנו,
עולם שאנחנו יצרנו.
אני וגאס.
"את בטוחה שנסיים את הפופקורן הגדול?"
"כן נו! אני טוחנת פופקורן מקצועית, אתה עוד לא מכיר אותי."
- נשאר 8\7 מהפופקורן
"את חושבת שיתאים לי שיער מקורזל?"
"הייתי יותר נמשכת אלייך אם כן. 
"
"איך את עושה את השיער שלך ככה?"
הוא מנשק טוב כשהוא רוצה.
התמונה המקצועית הראשונה של גאס. כן, זה סימן שאלה. חושבים שזה מסמל לנו משהו?
וזה ישאר לצידו לנצח. פיצ'ו שקיבלתי בכיתה ד' במכונת הצעצועים הראשונה שהעזתי לשחק.
כינוי:
טימותי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
