אבל אני לא אעשה זאת, כי מסיבה כלשהי, הרגשות שלי תמיד עולים על הרצון שלי ללמוד ולהצליח לבגרות. אפילו כשזו בגרות די פשוטה כמו "תקשורת וחברה ב'" וזה הסיכוי היחידי שלי לקבל בונוס שישפיע באוניברסיטה, אבל בינתיים, שיהיה עם זה.
אני חושבת שהגעתי לנקודת "הארה" בנוגע לביטחון העצמי שלי. הוא שפל, הוא חרא, הוא נוראי ואני נוראית.
לא משנה לאן אסתכל בחיים - אני אגיע לנקודת מצב שזה יותר מידיי בשבילי.
לקחת על עצמי אחריות וללמוד שלושה ימים או אפילו יומיים לפני בגרות - יותר מידיי בשבילי. אפילו ללמוד יום לפני אני לא מצליחה ומעסיקה את עצמי בשעות, דקות ושניות, רק שיגיע הלילה ואוכל ללכת לישון, להיכשל בבגרות ולהמשיך הלאה ולומר לעצמי "טוב, אשפר בפסיכומטרי, לא ככה?".
אני מרגישה שהכל באשמתי, ששום דבר שאני עושה לבד הוא אינו נכון.
לנסות לתת את המתנה הכי מדהימה ומקסימה לאדם מקסים - נכשלתי
לנסות להצליח בבגרויות - נכשלתי
לנסות לעודד אנשים מסביבי - נכשלתי
לנסות להרגיש טוב עם עצמי - כישלון שמסתובב וחוזר כבר במשך כמה שנים.
אני רודפת אחר רצונות עצמיים ואחר מטרות לא ידועות ששוכנות בעתיד ללא כיוון או מוצא.
חשבתי שאוכל לתקן דברים שאני מרגישה כשאפסיק להתחשב בגוף כל הזמן, או ביופי, או בשיער. כשאתחיל לקבל את עצמי כפי שאני,
או כש.. אתאהב באותו האדם הנכון, ולאחר תקופה די ארוכה ומסוימת, למרבה ההפתעה - אהיה איתו. כשלא אקח חלק מהריבים של ההורים, כשאפסיק לברוח מהבית כל פעם שקורה משהו ופשוט אתמודד עם זה בשקט. אבל אני לא מצליחה לעשות כלום!
אני תמיד נופלת,
תמיד מאכזבת,
לא מתחשבת, לא יודעת, לא מוכשרת.
כי כן קורה כאן משהו, אני כן מרגישה רע. אני כן צריכה לצאת, אני כן צריכה להיות יותר פרופורציונלית, אני כן צריכה לעזור ולעשות במקום לשבת ולכתוב בבלוג ללא מענה וכמעין שיח-ציבורי "אידאלי" ללא שום פואנטה.
אני תמיד אשנא את עצמי בצורה הזו?.. 
כינוי:
טימותי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
