אני לא יכולה לדמיין כמה זה חשוב לי וכמה זה לא חשוב לי באותה המידה.
קשה לי לגעת בנקודה ולשאול את עצמי "איפה הכל התחיל". ואני תוהה אם זה בכיתה ה' כשקיבלתי את ה40 הראשון שלי במתמטיקה, או בכיתה ח' כשהחלטתי שמקצועות מדעיים זה לא בשבילי.
אני לא יכולה לומר שאני שלמה בהחלטה של "תעודת בגרות זה רק עוד דף עם מספרים."
אני לא יכולה לומר את זה, כי זה חד משמעית לא נכון.
אותה הילדה שרצתה שישימו לב לציונים שלה, שרדפה אחרי המשפחה שלה שרק יביטו עליה ויאמרו בגאווה שאני ילדה חכמה.
עם הזמן פיתחתי מחשבה אובססיבית שהחוכמה נמצאת שם. בציונים האלו, במספרים האלו, בתעודת הבגרות הזו. לא ידעתי מה מחכה לי,
לא ידעתי עד כמה זה יחסי, עד כמה הכל יחסי.
ולא רציתי עזרה בתור ילדה בכיתה ה'. ידעתי שזה רק יכביד על ההורים, ידעתי שאם הם יקלעו לבעיה כלכלית נוספת זה יהיה בגללי. אז הנחתי את זה בצד.
והגעתי לכיתה י"א שאני מסוגלת לעמוד חשופה ועירומה רגשית רק שתקחו את הרגשות אשמה האלו.
אני צריכה את העזרה הזו, אני רוצה את היד המושיטה הזו. אני רוצה את האדם המבוגר, האחראי, שידע שאני זקוקה לעזרה.
שיראה שקשה לי בצורה הזו, שאני לא יכולה להתמודד עם הכל לבד. אני לא יכולה להתמודד איתם לבד. אני לא יכולה להתמודד עם עצמי לבד ואני צריכה עזרה.
ואני בוכה בתור ילדה בכיתה י"א שנמאס לה, שעוד לא עברה את הכל, שעוד לא מודעת אם היא תחזור אחרי הצבא להשלים בגרויות,
אותה הילדה שאמרו לה שיש לה "בעיות בנאליות" וזה בסדר. כי כל אחד עובר "קצת" התעללות מההורים, או "קצת" התעלמות מבעיות כמו בעיות ביטחון, בעיות אכילה, בולמיה, או אובר-אמוציונליות. כל נערה שגרתית בממוצע - עוברת את מה שאני עוברת, אז אני רק חלק מהסטטיסטיקה הזו. אני רק עוד 0.1%.
באמת מישהו, מישהו אחד יכול לומר לי שלתעודת בגרות אין אופי? זה לא יביא אותי למקום שלי? אני ארגיש טוב עם נכשלים בבגרות?
שזה בסדר? שלא צריך לדאוג? שלא צריך לבכות?
ואין לי כוח לחשוב יותר, הבגרות בתנ"ך מחר, ואף אחד לא אמר לי או לימד אותי לקחת דברים בפרופורציות.
כינוי:
טימותי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
