אני יכולה להגדיר את אתמול כחוויה מתקנת רשמית של המערכת יחסים שלנו. אתמול היה כל כך מדהים, כל כך מושלם שהיינו חסרי מילים, שהיינו חייבים לדמות את זה לסיפור פנטסטי ששנינו אוהבים ומוקירים. הרגשתי כמו הייזל גרייס למשך לילה שלם, הרגשתי נצחית ואף לכמה שעות, לכמה רגעים בו חיבקת אותי חזק או שילבת את ידייך במותניי.
הרגשתי שאני מסוגלת לרחף ושבין רגע כל הבעיות, ההורים, הבגרויות, התדמית העצמית, השמנה, הרזיה, בולמיה, הכל נעלם כלא היה. הכל נדף עם הרוח וזה היה כל כך מופלא.
זה היה שיא הקיטשיות.
הסתכלנו אחד על השני וחייכנו בזמן ששרנו את שירי אביב גפן(שאת רוב המילים הוא לא ידע, אז זה לצחוק ולחבק אותו חזק)
והוא מדהים. הוא גבוה, הוא יפהפה, הוא חמוד, הוא חכם, הוא מצחיק אותי. הוא גורם לי לחייך והאושר שלי גורם לחיוך המלא באושר שלו.
ואני אוהבת את העיניים שלו, כמה שהן נוצצות ובוהקות ותכולות באור היום.
אתה כל כך מיוחד.
ואני אוהבת אותך, תמיד.
לא אכפת לי ששנה שעברה היה שונה, לא אכפת לי ששנה שעברה הרגשתי תסכול עצמי נוראי ולא ידעתי איך לאכול את זה ואיך להמשיך בקשר שאני יודעת שלא ילך לשום מקום.
באמת? זה אפשרי? להתאהב ככה?
כינוי:
טימותי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
