שרעפים

צעקות זו בתוך זו,
ומבטים שנלכדים כמו בחוט ברזל חד ומשתחררים בשבריר שניה לגלילים מנותקים,
חסרי מטרה- כשהם אינם ביחד.
וצבעם, כה לא תואם, לא נטמע אל תוך האוויר המזוהם שממלא את ריעותינו. 
ונשיפות חמות שנפלטות החוצה, ואנחות.

ככה קשה לנו יחד, וככה אנחנו מוותרים לעצמינו ונפרמים.
אתה מרים מבט, צובע את הסובבים אותך,
ואז, אפילו בלי משים וללא כוונה, הכל צבעוני לך בעיניים.
ואתה מחפש שקט, לברוח מהצעקות,
וכך יוצא- שמה שלא תרצה, יהיה בו מימד של שנאה.

וכך אתה חי, מגולגל כל כך עד שנבלע בתוכך הקצה,
רודף אחרי זנבך ומתלבט, היכן האושר?
ומתלבט, האם לעצור את החיפוש ולהיות?
או שמא זאת מכת מברשת חזקה מדי על הבד? אולי הוא יקרע, ואולי זה פשוט כיסוי אטום מדי של צבע,
לא נטמע. לא משתלב.

ומתלבט, כי בתוך עולמך הצבעוני נאבד הלבן. נאבד גם השחור.
והגבולות, והמוסר.

ומתבלט.

ומתלבט.