שרעפים

הזמן עמד.
זז, אבל לאט כל כך עד שנדמה היה כי הוא עומד.
גם לא חל ולו שינוי קטן אחד, לכן היה נדמה.
והעלים, זזו קדימה, נעו לאחור, טקטקטקטקטק, במהרה. 
קדימה.
ולאחור.
והקצוות של הדשא גם, רעדו באוויר, בתזוזה קלה ומחזורית.
הצל שירד מן העץ נמתח לאורך ורוחב האור שיצרה השמש מעל.
העולם מושלם.

רגל יחפה התעטפה בגרב לבנה וסביבה מגף שחור, שחוק.
דרכה הרגל על העלים ונבלו.