נמאס.
פשוט נמאס.
(כ"כ נמאס שטרחתי לרדת 2 שורות כדי להעביר את הפואנטה הזאת כראוי)
*בעקרון הפוסט הזה התחיל בתור תגובה לפוסט הנ"ל: http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=819802&blogcode=13727084 שם כתב מר באטמן על עודף הפינוק ותוצאותיו בקרב הדור המהמם שלנו, אבל אז התגובה יצאה באמת חופרת מדי אז החלטתי פשוט להעתיק אותה לפה
ועכשיו חזרה להתמרמרות שהתחילה 2 שורות למעלה- BRACE YOURSELVES! מירמוריישן איז קומינג:
אני מסכימה לגמרי עם הפוסט של אדון עטלף, מיציתי לגמרי את כל הוואנאביז דור מזוין שראה שני פרקים וחצי של אופוריה והחליט שגם הוא יכול להיות מר קשוח וגם לעשות מלא סמים ולהרוס את גופו לדעת (ראו ערך פירסינג\חיתוך עצמי\אנורקסיה) כי היי! זאת לא אשמתו שכשהוא היה ילד קטן אמא שלו צרחה עליו בטירוף כי הוא שפך את כל השקית של צ'יטוס על הרצפה.
זאת אשמתה של הכלבה הזקנה שגרמה לו לכזאת צלקת נפשית שעד היום הדרך היחידה להתגבר על הטראומה היא לשרוף 500 שקל כל שבוע בכל החנויות ההיפסטריות האלו שבטח-מעולם-לא-שמעתם-עליהם ולקנות שלייקעס כמו של סבא שלו.
חלאס עם הרגשות סבל ודכאון, אנחנו חיים בתקופה שהיא הכי ידידותית למתבגר הממוצע.
עד לפני פחות ממאה שנה בערך בגיל 14 כבר היה מצופה ממך להקים משפחה ואיזה עדר של כבשים, ואם נלך יותר אחורה אם עברת את גיל 10 בלי אפילו שאבא שלך ניסה להעלות אותך לפחות פעם אחת כמנחה לאל הפריון- היית ממזר בעל מזל.
כל האפשרויות פתוחות בפני הנוער שלנו- ועדיין אנחנו מעדיפים לקבור את עצמנו במקלטים מצניחים עם ריח של קונדומים משומשים באוויר, מתבוססים בסרחון הרחמיים העצמיים ופורקים סיטואציות טראומתיות כביכול שנופחו בראש מנקודת מבט של ילד בן שבע בעזרת וודקה, ערק, סמי פיצוציות, מיסטר נייס גאי, חגיגת, סקס, מכות, דקירות, אוכל, הרעבה, סכינים, צעקות, אוננות, טריקת דלתות, היטפלות לחלשים, שבירת גפיים לקשישים, אונס ילדות, שיתופים בוואטצאפ של ילדה מעורטלת, הזיות, וכל מה שקשור לבריחה מהמציאות.
נכון, זאת אשמת ההורים, צריך לתת לילד להיפגע קצת, קוראים לזה ניסוי וטעייה.
לא נורא אם הוא יחטוף קצת מכות (ואו הו, כמה שאני מבינה בלחטוף מכות מאמא עצבנית), גם כשהוא מתחיל לריב עם ילדים מהגן לא צריך לקרוא ישר למשרד החינוך- ילד זה לא אייפון, אם הוא נשרט לא קורה כלום.
אבל גם האובר פינוק הזה לא מצדיק את שטפון הבכי והמצוקה שכל ילד שני מפתח בעצמו בשביל קצת יותר צומי.
יאללה, תגידו תודה שאתם בכלל בגעתם לעולם הזה, תנסו להרעיש כמה שפחות בין 2 ל4, תניחו את המזרק בצד, יחד עם יצר האומללות שלכם, אל תעברו לאמא על הרטוב ותנסו להיות כמה שיותר ילדים טובים.
נכון, להיות ילדים טובים זה כבר לא תופס היום, אבל תנסו בכל זאת, ככה אולי תשקיעו בלימודים, תרוויחו מלא כסף ותוכלו לשבת על ספת הפסיכולוג כל שני וחמישי לבכות לממחטת טישיו איך אמא לא הרשתה לכם לעשות פירסינג על הבולבול בגיל 13.
בברכת חג חמץ שמח, חלפיניו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
חלפיניו על מקל