שכתוב די.. אממ.. שונה למונולוג של המלט שפרץ ממני ברגע של שעמום מלווה ברעב
שניצל או סטייק? זאת השאלה!
האם זאת אצילות נפש גדולה יותר
לספוג את השומנים של השניצל המתפרע,
או להתחמש מול הסטייק בסכין וככה לחסל אותו?
לאכול; לישון- כן, זה הכל- ולהגיד שבסטייק
אנחנו מחסלים את שסתומי הלב ואלף הקלוריות שהבשר ודם יורש
צריך להתפלל באדיקות לסטייק שלם כזה-
למות: לישון- לישון, אולי גם קינוח
אה, זה העוקץ!
כי אילו חלומות יצוצו בשינה כזאת של אחרי סטייק,
כשהתרנו את עצמנו מאכילה מתונה זו- זה מה שמכביד.
זה מה שמעניק גם לבלסנים חיים כה ארוכים.
כי מי מוכן לשאת את בוז הטופו, את העוולות של הצמחוני,
העלבונות מטבעוני יהיר פה, דקירות של מחושי לב בעקבות צ'יפס, הסחבת של החסה, חוצפת קצבים,
ההשפלות שאוכל בשר צריך לסבול בשקט מחסרי הערך הצמחוניים,
כשהוא יכול, לבד, להשתחרר מכל זה עם צ'יקן נאגט קטנטן?
ומי מוכן לשאת תרגילי ספורט?
להתנשף ולהזיע תחת התרגילים המייגעים,
לולא הפחד מפני משהו שלאחר הצנתור, מחלקת קרדיולוגיה הבלתי נודעת,
שמגבולותיה אף בלסן לא חוזר?
זה פחד המבלבל את התאבון,
רק בגללו אנו מעדיפים לשאת את החסות שיש לנו במקום לברוח אל שיפודים לא מוכרים לנו.
וכך הצמחונות- היא שעושה אותנו רעבים כולנו;
וכך הצבע הטבעי של הקבב מחליד, נדלח, דוהה מתבלינים,
ושיפודים גדולים של עוף ושל פרה סוטים מהמנגל ומאבדות לנצח את רוטב הסויה
שקט עכשיו! אופליה הצמחונית! הו, נימפה, בצלחות שלך שיימלאו- נא כל השיפודים שלי
מקור:
להיות, או לא להיות - זאת השאלה;
האם זו אצילות-נפש גדולה יותר
לספוג את החיצים והקליעים
של המזל המתפרע, או
להתחמש מול ים צרות, לתקוף אותן
וככה לחסל אותן; למות: לישון -
כן, זה הכל - ולהגיד שבְּשינה
אנחנו מחסלים את מכאובי-הלב
ואלף המכות שהבשר-ודם
יורש. צריך להתפלל באדיקות
לְסוף שלם כזה – למות: לישון -
לישון - אולי לחלום. אה, זה העוקץ!
כי אילו חלומות יצוצו בְּשינה
כזאת של מוות, כשהתרנו את עצמנו
מפקעת בת חלוף זו – זה מה שמעכב.
זה מה שמעניק גם לְשואות
חיים כה ארוכים. כי מי מוכן
לשאת את שוט הזמן ובוז הזמן,
את העוולות של הכובש, העלבונות
מפֶּה יהיר, דקירות של אהבה
נכזבת, הסחבת של החוק, חוצפת
פקידים, ההשפלות שלב טהור
צריך לסבול בשקט מחסרי הערך,
כשהוא יכול - לבד - להשתחרר
מכל זה עם פגיון קטנטן? ומי מוכן
לשאת צרורי-צרורות, להתנשף
ולהזיע תחת החיים המייגעים,
לולא הפחד מפני משהו שלאחר המוות -
הארץ הבלתי-נודעת, שמגבולותיה אף
נוסע לא חוזר?... זה פחד שמבלבל את הרצון,
רק בגללו אנו מעדיפים לשאת
את הרעות שיש לנו במקום לברוח
אל אחרות לא מוכרות לנו. וכך
המחשבה - היא שעושה אותנו פחדנים כולנו;
וכך הצבע הטבעי של הנחישות
מחליד, נדלח, דוהה ממחשבות,
ועלילות גדולות של עוז ושל תנופה
סוטות מהמסלול ומאבדות לנצח את
התואר פעולה. - שקט עכשיו! אופליה היפה!
הו נימפה, בתפילות שלך שייזכרו-נא כל
החטאים שלי.
-כולי תקווה שרוחו הגוועת של שייקספחיר לא תרדוף את מקררי-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
חלפיניו על מקל