Everywhere is poisoned
It killed everyone I know
Where am I meant to go
?To find someone with a soul
אני יושבת מול המחשב וחושבת איך להמיר את כל מה שעובר עליי למילים.
השמש שוקעת וחושך ממלא את החדר.
אני נשארת קפואה מול המסך, מריצה בראשי משפטים שנאמרו, מעשים שנעשו ורגשות שהתפתחו.
תמיד כשאני אבודה בבלאגן הזה במאמץ לסחוט החוצה כמה משפטים הגיונים, אני מתחילה במשפטים המתארים איזו אבודה אני ומשם זה זורם.
"בסך הכל, אתן חמודות."
"למה?"
"כי שתיכן פוחדות. אם תמיד תלחצו על הדוושה, תתרסקו. אם לא תלחצו עליה בכלל, לא תתקדמו. זה די מפחיד."
"אני עדיין מפחדת מזה שיש דוושה בכלל."
"כי התרסקת בעבר."
היא לא מבינה מה קורה אצלי. היא לא מבינה כמה המצב הזה מוזר לי.
הכל קרה כל כך מהר, הרבה יותר מהר משחשבתי. הייתי בטוחה שאשאר ככה כמה שנים נוספות, ופתאום אני חושבת עלייך,
אני חושבת עלייך ולא עליה, אני חושבת עלייך ואני עדיין לא מעכלת שזה קורה.
אפילו אם זו רק ההתחלה, אפילו אם זה עדיין לא משהו רציני, חשוב לי שתביני שה"התחלה" בשבילי היא רצינית.
לא חשבתי שאי פעם תגיע התחלה של משהו. זה מרגש, מתסכל, מפחיד בעיקר, אבל מרגש.
אני משאירה את זה בפנים, מתכחשת לזה ומקבלת את זה לאט לאט, זה מחלחל לתוכי עם כל מילה מקסימה שאת אומרת,
עם כל משפט עוקצני שאת זורקת, עם כל מועקה וכל פרפר שאת שולחת לי היישר למעיים.
משהו אחר סוחף אותי. אחרי שנאבקתי כל כך הרבה שנים בזרם ההוא, הסוער והמטלטל הזה, לא רציתי יותר לשחות.
לא רציתי ששום דבר יסחוף אותי. רציתי לצאת מהמים הגועשים, לשכב על אדמה יציבה ולנשום לרגע.
אך אצלך אני מוצאת זרם קליל יותר, נעים יותר, שאין צורך להיאבק בו, בלי הפחד התמידי מטביעה. זרם אחר סוחף אותי,
מישהי אחרת סוחפת אותי.
"את לא באמת יודעת מה לעשות -"
שתקתי.
"- את תמימה. אני אוהבת שאת ככה."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Symptom
