http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=825763.Admit and denyheCopyright 2026 Symptom. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=825763http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=825763&blogcode=14162507<div align="right" dir="rtl">זה מבלבל נורא, כואב ומתסכל. לגלות שיש לך סרטן זה כמו לנסוע במכונית חדשה ולקבל פנצ'ר אחרי 5 דקות. לגלות שיש לך סרטן זה כמו לשחק כל 24 שעות בDAYZ ולמות מהאקר בן 10. זה כמו לעבוד בDOOR TO DOOR, לעלות 4 קומות ברגל בשביל הדירה האחרונה ולגלות שהיא לא מאוכלסת. זה כמו להכין קפה ולגלות שנגמר החלב, זה כמו לשחק סוליטר עם חפיסה שחסר בה קלפים, זה כמו לאכול סנדוויץ טעים אחרי יום ארוך ולגלות שהוא מקולקל, זה כמו לקנות בגדים באינטרנט, לחכות חודשים שיגיעו לארץ רק כדי לגלות שהזמנת במידה הלא נכונה, זה כמו להתאהב מעל הראש במישהי ולגלות שהיא לא רוצה אותך, זה כמו לחצות מדבר שלם תחת השמש הקופחת רק כדי להגיע לסאונה, זה כמו לחפש שעות ביום העצמאות שיהיה אפשר לצלם ממנו את הזיקוקים ולגלות שנגמרה לך הסוללה במצלמה, זה כמו להיכנס להתקלח ולגלות שאין מים חמים, זה כמו לעשן את הסיגריה האחרונה בחפיסה ולגלות שאין לך עוד אחת. זה כמו לקבל באן זה כמו יריקה בפרצוף מאלוהים, זה כמו סטירה ממרפי, כמו בעיטה מקארמה, כמו קסאם לבית, כמו אגרוף לבטן. זה לדעת שמותר לך הכל חוץ מלחיות חיים מלאים, זה לדעת שלא משנה מה תע</div>Fri, 18 Jul 2014 15:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (Symptom)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=825763&blogcode=14162507http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=825763&blog=14162507http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=825763&blogcode=14137499<div align="right" dir="rtl">בעודי משכתבת מכתבים להשאיר מאחור ומתלבטת בין מה שצריך להאמר למה שמיותר, בעודי חושבת על הדרכים הכי פחות מלוכלכות ומזעזעות, קפצה למוחי שאלה. שניה, לפני כל התכנונים, מי קבע שלהיות לבד זה רע? אמש גיליתי שאני לבד. או יותר נכון, אמש הפסקתי להתכחש לזה שאני לבד. קיבלתי את העובדה שחוץ מבן אדם אחד, אין לי כל כך למי לפנות פרט למשפחה. נפלטתי מכל מעגל אפשרי בדרכים כאלה או אחרות, חלק יותר כואבות וחלק לא ידועות. נידחת ומודחת מכל מקום אפשרי, פיזי ונפשי, נפלתי בין הכיסאות ולא הצלחתי לקום. אחרי כמות נכבדה של צלקות, שוב, פיזיות ונפשיות, הגעתי למסקנה הבלתי מעורערת: אני לבד. החלטתי להתרחק מהבן אדם היחיד הקרוב אליי מכיוון שאם כבר אני מרגישה לבד, עדיף שאנפץ את הבועה היחידה שגרמה לי לא להרגיש לבד. כן, בועה. אי אפשר לדבר עם בן אדם אחד כל יום כל היום, אי אפשר להיפגש ולצאת עם אדם אחד כל פעם. מכיוון שהבנאדם הזה לא לבד ויש לו זמן להקדיש לאחרים, יש לו תעסוקה אחרת חוץ מלתחזק את הבועה שלי. אני לבד ואף אחד, אני שומדבר וכלום. כל פעם שיצאתי לעיר אחרת, הרגשתי יותר משוחררת. הרגשתי שיכולתי לעשות פאדיחות מפה ועד</div>Sat, 14 Jun 2014 19:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (Symptom)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=825763&blogcode=14137499http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=825763&blog=14137499http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=825763&blogcode=14020249<div align="right" dir="rtl">כמה אנשים מתוך אוטובוס מלא יממשו את "מפני שיבה תקום" וייתנו לזקנה שהרגע עלתה לשבת במקומם? כמה אנשים יישמעו בלי כוונה שמישהו אבוד ולא יודע היכן הוא נמצא, ייגשו אליו ויענו לו על השאלה? כמה אנשים מתוך רחוב הומה ייזרקו איזה שקל או שניים לבחור שמתופף על דליים? אם אין שקל או שניים, חיוך לעברו המעיד על הנאה עומד בדיוק על אותו משקל של שקל או שניים ואף יותר. כמה אנשים יילכו במקביל לזקן הסוחב פי שלוש שקיות ממספר הידיים שלו ויציעו עזרה? לפחות עד שדרכיהם ייתפצלו. כמה אנשים יכניסו את העטיפה של המסטיק לכיס עד שיגיעו לפח הקרוב ולא ישליכו אותה על הרצפה למרות שהיא כבר מפוצצת בעשרות עטיפות כאלה או אחרות? ההסתברות עצובה. שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא שופטת. וכן, גם אני לא עומדת בכל המשפטים הנ"ל אבל ראבק, ההסתברות צריכה להיות בכל אדם, לא בכל קבוצה של אנשים. הרשו לי לנסות להסביר את עצמי בצורה ברורה יותר, הסתברות קבוצתית זה כמה מתוך מספר מסוים של אנשים יעשו כך וכך. לעומת זאת, אני חושבת שההסתברות צריכה להיות אינדיבידואלית לכל אדם. זאת אומרת, כמה פעמים מתוך מספר מסוים של מקרים בהם נתקלת היום, תממ</div>Sat, 18 Jan 2014 14:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (Symptom)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=825763&blogcode=14020249http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=825763&blog=14020249http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=825763&blogcode=14010630<div align="right" dir="rtl">רגע רגע רגע, שהחיים יעצרו לדקה, אני לא בטוחה שעליתי על הרכבת הנכונה. אני מסיימת צבא, בדרך לרישיון נהיגה, אבל שניה, לא ראיתי את הפרק האחרון של המומינים. עד לא מזמן, החלום שלי היה לקנות 100 מסטיקים של בזוקה ב50 שקל. היום אני הולכת לקיוסק השכונתי עם 50 שקל וחוזרת עם שתי קופסאות סיגריות. אז רגע, תעצרו הכל. בואו נתחיל מההתחלה. גדלתי בשכונה קטנה, בתוך בועה די גדולה. חזרתי הביתה לפני שמחשיך בימים שכן הרשו לי לצאת מהבית. ראיתי קטנטנות, צבי הנינג'ה, ושאר הירקות ועשיתי שיעורי בית בימים שכן הלכתי לבית הספר. מכאן והלאה, הכל רק מתגלגל בקצב מסחרר. הספקתי להיות הומלסית והספקתי להתאהב מספר פעמים. הספקתי לחטוף הרעלת אלכוהול והספקתי להיפגע אינספור פעמים. הספקתי לעשן ולהתיישן, להיות מנותקת מהעולם ולהיות במרכז העולם, לצייר ולחלות, לשיר ולהבריא. הספקתי לנגן בגיטרה,להקשיב למוזיקה,להיפרד מאנשים,להכיר חדשים.לפחד כמו בסרט אימה,ללכת לאיבוד,להימצא.לראות מאות סרטים,לשכוח את הרוב,לראות שוב את החשובים.להתאהב במישהי מיבשת אחרת,לפגוש מישהי מיבשת אחרת,להתאכזב,מעצמי,בעיקר.לעמוד בקצה הגג,לאכול ולהגיע לתת משקל,ל</div>Mon, 06 Jan 2014 17:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (Symptom)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=825763&blogcode=14010630http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=825763&blog=14010630http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=825763&blogcode=14008820<div align="right" dir="rtl">כששואלים אותי אם הכדורים עובדים, אני נשארת מבולבלת. זו לא אנטיביוטיקה שלוקחים כשגרון כואב ויודעים שהיא עובדת כשהוא פשוט כבר לא כואב. זה לא משכך כאבים ולא דקסמול קולד. אז אני תמיד עונה "אם אני פה, כנראה שכן." עשיתי לך כל כך הרבה רע בשנים האחרונות, פיזית ונפשית. צילקתי אותך בכל דרך אפשרית, לקחתי ממך את כל הדברים שאת אוהבת, כלאתי אותך וכבלתי אותך. כמו שאנחנו נותנים בטעות מכה למישהו עם המרפק וקולטים שעשינו יותר נזק משחשבנו - העפנו להם את הקפה או את הצלחת עם האוכל, מה שעולה לכם בראש. אז אנחנו מתחננים לסליחה למרות שזה לא יחזיר להם את הקפה לכוס ומרגישים רע לגבי עצמנו למרות שזה לא יחזיר להם את האוכל לצלחת. ככה אני מרגישה לגבי עצמי. אבל אפשר להכין להם קפה חדש ואולי להוסיף איזה עוגיה או שתיים. זה לא יימנע את האי נעימות אבל זה גם משהו. </div>Sat, 04 Jan 2014 16:34:00 +0200nobody@israblog.co.il (Symptom)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=825763&blogcode=14008820http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=825763&blog=14008820http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=825763&blogcode=14007617<div align="right" dir="rtl"> במשך השנה הראשונה שלי במקום, לא טרחתי להתחבר לבנים. לא מעצם היותי לסבית חס וחלילה, פשוט השהות שלהם הייתה יותר קצרה והם היו מתחלפים כל כמה חודשים. לאחר מכן, עד אמצע השנה השנייה בערך, נרתעו ממני כי שמעו על התקרית עם הגג. אז הסתובבתי עם הזנב בין הרגליים ומבט מושפל כי בואו נודה בזה, לא נעים שאנשים שלא מכירים אותך שופטים לפי שמועות. כשהתחלפו, פתחתי דף חדש. התחברתי לכמה מהחדשים, שיחות חולין והפסקות סיגריה באמצע הלילה בהחלט עשו את העבודה. זה היה נחמד ולא האמנתי כמה רגעים נחמדים יכולתי לחוות אם לא הייתי פוסלת מראש קשרים מזדמנים עם אנשים רק כדי לחסוך את הצביטה הקטנה כשהם הולכים. הפעם אני זו שעוזבת והם אלה שנשארים. לאור הקשר הבסיסי שהיה לי איתם, אם להיות כנה, לא חשבתי שיזיז להם. "מתי את עוזבת?" "עוד שבועיים." הוא הסתכל עליי במבט קפוא ויכולתי לראות שבראשו מנסה לנסח תגובה אך ללא הצלחה. הנהנתי ושאפתי מהסיגריה שכטת פילטר. כשהסתובבתי לכבות אותה במאפרה שמעתי מלמול, כאילו הוא לא הצליח להיסגר על משפט אז פשוט פלט את הסקיצה. "מה?" הוא השפיל מבט ואמר "יהיה משעמם פה בלעדייך." "יש פה עו</div>Fri, 03 Jan 2014 00:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (Symptom)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=825763&blogcode=14007617http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=825763&blog=14007617http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=825763&blogcode=14004861<div align="right" dir="rtl">כשאתה מוצא משהו מדהים, אם זו תמונה שעינייך ננעלו עליה, ואם זה שיר ששלח צמרמורת דרך תעלות האוזניים לשאר הגוף. מסיפור קצרצר שמוסר השכלו מהדהד בראשך בסוף היום כשאתה שוכב במיטה בלילה ומנסה להירדם, ועד סרט שהשאיר אותך עם עצם בגרון ועפעפיים נפוחות מבכי כשהכתוביות והקרדיטים מרצדים על מסך שחור. אתה רוצה לשתף. אתה רוצה לשים את זה בכל מקום אפשרי, לכל קהל יעד אפשרי, רק כדי שירגישו מה שאתה הרגשת באותו הרגע. אז אני יודעת שלא כתבתי פה כחצי שנה, אבל נתקלתי במשהו שהייתי פשוט חייבת לשתף. To This Day When I was a kid I used to think that pork chops and karate chops were the same thing I thought they were both pork chops and because my grandmother thought it was cute and because they were my favourite she let me keep doing it not really a big deal One day before I realized fat kids are not designed to climb trees <div style="text-</div>Mon, 30 Dec 2013 20:42:00 +0200nobody@israblog.co.il (Symptom)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=825763&blogcode=14004861http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=825763&blog=14004861http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=825763&blogcode=13810544<div align="right" dir="rtl"> Everywhere is poisoned It killed everyone I know Where am I meant to go ?To find someone with a soul אני יושבת מול המחשב וחושבת איך להמיר את כל מה שעובר עליי למילים. השמש שוקעת וחושך ממלא את החדר. אני נשארת קפואה מול המסך, מריצה בראשי משפטים שנאמרו, מעשים שנעשו ורגשות שהתפתחו. תמיד כשאני אבודה בבלאגן הזה במאמץ לסחוט החוצה כמה משפטים הגיונים, אני מתחילה במשפטים המתארים איזו אבודה אני ומשם זה זורם. "בסך הכל, אתן חמודות." "למה?" "כי שתיכן פוחדות. אם תמיד תלחצו על הדוושה, תתרסקו. אם לא תלחצו עליה בכלל, לא תתקדמו. זה די מפחיד." "אני עדיין מפחדת מזה שיש דוושה בכלל." <p style="text</div>Mon, 10 Jun 2013 19:33:00 +0200nobody@israblog.co.il (Symptom)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=825763&blogcode=13810544http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=825763&blog=13810544http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=825763&blogcode=13791278<div align="right" dir="rtl"> They met when he was in a hospital He whispered "I ain't got no heart" into the room She said "I'll make you smile again" and made an airplane Out of some pretty words put in a spoon He said "I'll never see again... My eyes are sorta twisted inwards, deep into my throat" She said "don't worry babe, I'll open up your jam, I'll open up my pretty self" and she laid down on his road מה היא עושה לי? אני לא רוצה להאמין לה. אדם שלא בטוח אם הוא יודע לשחות או לא, פשוט לא ייקפוץ למים וזו הייתה התוכנית שלי.</di</div>Fri, 24 May 2013 17:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (Symptom)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=825763&blogcode=13791278http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=825763&blog=13791278http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=825763&blogcode=13775020<div align="right" dir="rtl">ברחובות ירושלים ישבנו שתינו. היא לקחה אותי למקום מבודד, ידעה שקשה לי כשסביבי מתרוצצים עשרות אנשים. התמקמנו שם. במעבר הצר הזה, עם האורות הקטנים שבקעו מן המדרכה. שם דיברנו על הרגשות שלנו, טוב, היא דיברה על שלה ואני סירבתי למסור פרטים מדויקים. התחמקתי, סילפתי, השתדלתי להשאיר לי כמה שיותר ולמסור לה כמה שפחות. לא האמנתי כשאמרה שהיא רוצה לנשק אותי, הייתי בטוחה שזה עוד אחד מהמשפטים שלה, עוד משחק בשבילה, עוד בחורה להפיל ברשת. היא אמרה שהיא מתאפקת ולפני שהספקתי לעכל את המתרחש, הוליכה אותי יד ביד למקום מבודד יותר. נעצרנו, מבטה נעוץ בי ואני רק מחפשת איפה להניח את שלי. לאחר שניות ספורות שנמשכו כמו נצח עבורי, שפתיה הונחו על שלי. משהו התפרץ שם. משהו שכבר יצא משליטתי, שעיכבתי מאחורי חומות רבות. ההרגשה הזו, שלא הרגשתי זמן רב, תקפה אותי משום מקום. יש לזה שם אם אני לא טועה, כשהבטן מתהפכת והלב פועם חזק נו, פרפרים. כן, ההרגשה הזו. בזמן ששפתינו מחוברות, נחרדתי. אמרתי בראשי "בבקשה לא, רק לא זה." נאבקתי בזה ללא הצלחה וכשהבנתי שהפסדתי לזה, התחלפו הפרפרים בתולעים ששחו לי בקיבה. מועקה. פחד. בחילה.</div>Fri, 10 May 2013 17:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (Symptom)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=825763&blogcode=13775020http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=825763&blog=13775020