.Dysthymia.

ברחובות ירושלים ישבנו שתינו. 

היא לקחה אותי למקום מבודד, ידעה שקשה לי כשסביבי מתרוצצים עשרות אנשים.

התמקמנו שם. במעבר הצר הזה, עם האורות הקטנים שבקעו מן המדרכה.

שם דיברנו על הרגשות שלנו, טוב, היא דיברה על שלה ואני סירבתי למסור פרטים מדויקים.

התחמקתי, סילפתי, השתדלתי להשאיר לי כמה שיותר ולמסור לה כמה שפחות.

לא האמנתי כשאמרה שהיא רוצה לנשק אותי, הייתי בטוחה שזה עוד אחד מהמשפטים שלה,

עוד משחק בשבילה, עוד בחורה להפיל ברשת.

היא אמרה שהיא מתאפקת ולפני שהספקתי לעכל את המתרחש, הוליכה אותי יד ביד למקום מבודד יותר.

נעצרנו, מבטה נעוץ בי ואני רק מחפשת איפה להניח את שלי.

לאחר שניות ספורות שנמשכו כמו נצח עבורי, שפתיה הונחו על שלי.

משהו התפרץ שם.

משהו שכבר יצא משליטתי, שעיכבתי מאחורי חומות רבות. 

ההרגשה הזו, שלא הרגשתי זמן רב, תקפה אותי משום מקום. יש לזה שם אם אני לא טועה, כשהבטן מתהפכת והלב פועם חזק נו, פרפרים.

כן, ההרגשה הזו. בזמן ששפתינו מחוברות, נחרדתי. אמרתי בראשי "בבקשה לא, רק לא זה."

נאבקתי בזה ללא הצלחה וכשהבנתי שהפסדתי לזה, התחלפו הפרפרים בתולעים ששחו לי בקיבה. מועקה. פחד. בחילה.

ניתקתי את שפתיי משפתיה והרכנתי ראש. במבט מושפל למטה קפאתי. "מה את עושה? שוב את רוצה להיפגע? השתגעת?"

רגליי רצו לברוח, אך לא זזו. כששאלה מה קרה, רציתי לענות אך שפתיי נשארו חתומות. כשניסתה להרים את ראשי, הוא נשאר מורכן. 

"הלב שלך דופק מהר." ציינה כשגופי עדיין קרוב לשלה. 

הרגשתי מרומה, מאוכזבת מעצמי, הנה שוב הראו לי ממתק והוליכו אותי שולל כמו ילד קטן ותמים. כרגיל, נפלתי בפח. 

מכינה את הלחי לנשיקה וחוטפת סטירה, מכינה את הבטן לליטוף ומקבלת אגרוף. והכי חשוב, אחר כך לכאוב בידיעה שצפיתי מראש. 

הראתי לה את המכתב.

בזמן שהיא קראה, התבוננתי בכוכבים הרחוקים בשמיים, הכל כך רחוקים מהספסל עליו ישבנו.

שיערה הארוך כיסה את פניה כשהיא מכופפת ומרוכזת במילים הכתובות.

לא הייתי חייבת להראות לה את המכתב הקצרצר הזה אבל התחשק לי. היא ידעה על מצבי העגום במשך זמן רב וכשמצב רוחה נפל, הרגשתי צורך להוכיח לה שאם לי יש ניצוץ קטנטן בחושך, נמצא גם לה אחד.

אף נפש חיה לא הייתה באזור ודממה אפפה אותנו. כשסיימה לקרוא, הרימה את ראשה אליי.

הבחנתי בדמעות שהחליקו במורד פניה ובשבריר שניה, משכה אותי אליה.

זה לא היה חיבוק רגיל, זה לא היה חיבוק מזויף ולא חיבוק חשוד.

זה היה חיבוק אמיתי. חיבוק של סימפתיה, של הבנה. שיכל לדבר במקומה ולהגיד "הכל יהיה בסדר."

ירדתי במדרגות והשמש סינוורה אותי לחלוטין.

עמדתי שם עם מבט צר וגבות מכווצות והדלקתי סיגריה.

חשבתי לעצמי איך אני שונאת לעשן כשחם. איך אני שונאת כשחם בכללי.

איך שהחורף חמק מבין אצבעותיי בלי שאנצל אותו עד תום.

"צבא מזדיין." סיננתי קללות בראשי ונשפתי עשן.

"הגעתי למסקנה."

הסתובבתי אחורה. היא בהתה בי וחיכתה שאשאל איזו.

שיחררתי את הבעת הפנים החמוצה בלי לשים לב וחייכתי, לא מרבים להתגנב מאחוריי לאחרונה.

"איזו מסקנה?"

עניתי במעט חוסר אכפתיות לא מכוונת.

"את הבייבי של המקום הזה."

הטיתי את הראש מעט אל הצד, חצי מחויכת. 

"הבייבי של המקום הזה?"

שאלתי בתקווה שאקבל הסבר פרטני יותר.

"את כמו ילד."

צחקתי,

זה נכון.