.Dysthymia.

I'm here, in my room, in my bed, in my head.

I'm a timeophile. The clocks are ticking. all eight of them.

On my wrist, on my neck, on the wall, on the desk and in my head.

Seconds passing by, hours, days, weeks and years. 

I'm still here.

In my room, in my bed, in my fucking head.

It's Saturday night.

I'm smoking another cigarette, leaving another empty pack.

The clocks are ticking and I seriously can't hear it anymore. Can't turn 'em off either and can't throw 'em out.

So I'm wearing headphones, click play and drift away. Let the ticking drown and leave me for a while 'til my ears are in pain.

I don't know. I wish I did, I really do.

All I know is that I'm so sick of waiting. I'm sick of counting days, sick of playing with all of these endless numbers.

I need someone as fucked up as me, maybe more than me or less.

So I'll feel comfortable being myself around her without worrying she'll think I'm freak.

In fact, I don't mind her thinking I'm a freak as long as she understands it since she's not that different.

Even though I'm annonymous here and even though it's behind a computer, even though my fuckin' blog isn't popular at all, I'm still shy.

I'm still ashamed of myself. Still worried about what people will think of me while reading this post.

Well, that's why I'm writing in English, that'll keep away at least most of my readers if not all of them.

I wonder if there's a person out there, anywhere in the world, who wants to meet a person like me.

Dispite my flaws, genuinely wants to get to know someone like me.

I don't think so.

I mean, I wouldn't want to get to know a person excatly like me. I'm a real pain in the ass, you know..

I'm not fun at all.

But one thing I'm sure of,

I'm lonely.

I know it sounds pathetic, I'm not whining or anything, just saying. 

Please spare me the "Aw you're not alone." comments, a person can feel lonely among people.

Even if I have friends or whatever, I still feel that way. 'Cause I'm not comfortable with them. 

I know it's all in my head, if I didn't think I'm such a weirdo, I would've felt comfortable with anyone since I wouldn't be worrying all the time about them judging every move I make.

Fuck it, I'm just talking nonsense since I had nothing to write about, don't mind me.

I'll be here, ain't going nowhere.

פיזית, שולחן מפריד בינינו, שולחן משרדי פשוט.

עולמות שלמים מפרידים בינינו, עולמות שהוא רוצה שאניח על השולחן על מנת שנהיה מסונכרנים.

חודש שלם חשבתי מה להגיד ברגע שאגיע אליו. ניתחתי סיפורים, חיברתי מגילות, ניסיתי לסדר כמה שיותר נושאים לפי דחיפותם, סיווגתי וליטשתי הכל, מה מותר להגיד ומה אסור, מה הכרחי ומה מיותר, מה יכול לחכות ומה חובה לפלוט ישר, מה מציק לי ומה אפשר לטאטא תחת השטיח.

כלום, אסור לטאטא מתחת לשטיח, אחרת הפגישה הזו תאבד כל משמעות. המון זמן חיכיתי לרגע הזה, פחדתי ממנו וציפיתי לו בכיליון עיניים, חטפתי רגליים קרות ואיכזבתי את עצמי, נדחה ונקבע מחדש בזמן שאני תלויה באוויר.

בתחנת האוטובוס שיקרתי לעצמי ואמרתי שאם האוטובוס לא הגיע עד עכשיו כנראה שפיספסתי אותו, כנראה שאני לא צריכה ללכת, כנראה שאני לא צריכה את זה. האכלתי את עצמי שקרים וקיוויתי שאאמין להם ואברח שוב לפני שלא תהיה דרך חזרה. אך האוטובוס הגיע ועליתי עליו למרות שרגליי היו קרובות למנוסה. בנסיעה הארוכה והמייגעת חזרתי על אותן מגילות שהרכבתי וכלום לא התחבר. פתאום נשמעתי לעצמי לא הגיונית בעליל, הכל הפך ממסודר, ממוספר, מדורג וממויין לבלאגן אחד גדול. ערימת מילים שלא מצליחות לחבר אף לא משפט אחד מובן. נלחצתי ורציתי לרדת מהאוטובוס ברגע זה. אך היה מאוחר מידיי, בלי לשים לב לזמן, כבר הגעתי. ירדתי באמצע שום מקום והתחלתי ללכת. בראשי רצו מילים שאף אחד לא יבין עד שאסדר אותן מחדש. 

צפירה.

חוט המחשבה שלי נקרע לגזרים. מה הולך פה?

עמדתי דום ושקט תפס מקום במוחי.

אף מילה לא הסתננה דרך הצליל החודר והמצמרר של הצפירה.

לאחר שנגמרה, השקט נשאר.

המשכתי ללכת וחיכיתי מחוץ למשרדו, מרוקנת מכל שפה וכוונה, מטיילת הלוך ושוב, עייפה ומסנוורת מהשמש שהכבידה עליי.